המאמר הזה עוסק במה שאחראי לתסכול העמוק של בני האדם מהחיים שלהם, שזה מה שיוצר את המלחמות בעולם. בשאלת משמעות החיים והמוות. בסיבות לכך שיש מלחמות בעולם הפנימי והחיצוני של האדם. ובאיך להשיג שלום פנימי וחיצוני.

ובמאמר הזה ניתן את התשובה לאחת השאלות שמעסיקות חלקים גדולים של בני האדם בעולם, והיא השאלה כיצד ניתן להביא שלום לעולם? ואיך אפשר לעשות שלום עולמי? ולא רק שניתן את הנוסחא המדויקת לאיך לעשות שלום בעולם, אלא גם נסביר כיצד כל אחד ואחד באופן אישי יכול לקדם את הסכם השלום העולמי הזה.

ומי שיתבונן בעניין יראה, כי מחלוקות ומלחמות נוצרות, כאשר אין מטרות משותפות. כי כאשר יש מטרה אחת שכולם מסכימים עליה, ממילא אין שום מקום למלחמות. כי המלחמה נוצרת כאשר יש התנגשות והתנגדות בין רצונות שונים. כי כאשר יש רצונות שונים, כל אחד מהצדדים מושך לכיוון הצד שלו, וכל אחד מנסה לכפות את הרצון של על הצד שמנוגד לו, ועל ידי זה נוצרת מלחמה.

והדבר הזה בא לידי ביטוי, גם ברמה העולמית החברתית, אבל גם ברמה האישית של כל בני האדם בעולם. כי כמו שיש מלחמות בעולם, כך גם יש מלחמות בתוך כל אדם ואדם. כי כאשר לדוגמא האדם לא מסוגל לקבל החלטה, וכאשר יש לאדם ספקות לגבי הדרך שבה הוא חי וכיו"ב, הכל זה ביטויים של מלחמה. מלחמה פנימית שנובעת משום שיש בתוך האדם רצונות מנוגדים.

כי גם בתוך האדם עצמו יש רצונות מנוגדים. וזה משום שהאדם רחוק בשכלו מהתכלית של החיים. כי אם היה ברור לאדם מהי התכלית האמיתית של החיים שלו, על ידי זה לא היו לאדם שום ספקות מכל סוג שהוא, לגבי כל הנושאים בחיים שלו. כי האדם היה יודע בצורה ברורה ומדויקת, איך לקבל החלטות בכל נושא ונושא.

אבל כאשר לא ברור לאדם באופן אישי מה התכלית של החיים שלו, על ידי זה נוצרות מלחמות פנימיות אצל האדם עצמו בינו לבין עצמו, שהם הרצונות המנוגדים שיש לאדם לגבי כל דבר ודבר בחיים.

והמלחמות האלו שמתרחשות בתוך האדם, הן באותו לידי ביטוי גם כלפי חוץ. כי יש המון סוגים של אלימות. וכאשר האדם מתנהג בצורה לא מספיק סבלנית כלפי עצמו או כלפי סביבתו, גם זו צורה של אלימות, שהביטוי הסופי שלה הוא מלחמה בין מדינות ועמים וכיו"ב. והכל מתחיל בכך שיש לאדם חוסר סבלנות וסובלנות כלפי עצמו וכלפי סביבתו.

והאלימות והמלחמות שיש בין העמים השונים, הם תוצאה של האלימות של האדם כלפי עצמו, שיוצרת את האלימות של האדם כלפי סביבתו, וזה יוצר את האלימות שיש בין המדינות השונות והעמים השונים. וכל ביטוי של אלימות, הוא ביטוי של כעס פנימי. כי בתוך כל אדם שקיים בעולם, יש בו כעס פנימי. כעס פנימי על זה שהאושר שלו הוא חמקמק.

כי האושר הוא חמקמק. וכל מה שהאדם מנסה לעשות כדי להיות מאושר, האדם לעולם לא מצליח לשים את האצבע על הדבר שיביא לו את האושר ושיאפשר לו להפסיק לחפש את האושר. כי האדם כל הזמן רודף אחרי הזנב של עצמו ולא מצליח להיות מאושר. והאדם מתאמץ שנים רבות כדי להשיג דברים שלא מביאים לו תועלת אמיתית. כי בכל מקרה כל מה שיש לאדם, בסופו של דבר האדם מתרגל אליו, ומרגיש תחושה של חסר.

ובגלל שהאדם מנסה כל הזמן למצוא את האושר ולא מצליח לעשות זאת, על ידי זה נוצר בתוך האדם כעס עצור וכעס פנימי, שבא לידי ביטוי על ידי האדם כלפי עצמו וכלפי סביבתו. והאדם לא אשם בכך שהוא עצבני וכועס על כך שהוא לא מאושר. כי זה רק הגיוני שמאחר שהאדם כ"כ רוצה להיות מאושר, אז שהוא יכעס כאשר הוא פעם אחרי פעם לא מצליח להשיג את האושר.

כי האושר בכל פעם בורח מהאדם. ובכל פעם השיגעון מטעה את האדם לחשוב שאם הוא רק ישיג איזה דבר הוא יהיה מאושר. ואז האדם מתאמץ ועובד קשה כדי להשיג את אותו הדבר. וכאשר האדם משיג את אותו הדבר, אז הוא מגלה שהוא נמצא בדיוק באותה הנקודה ממש, וממילא כל המאמץ היה לחינם. והדבר הזה כמובן שהוא מכעיס.

אלא, שמצד שני האדם כן צריך לדעת לקחת אחריות על זה שהוא לא מאושר. והסיבה לכך שהאדם לא מאושר, היא משום שהאדם לא מפעיל את השכל שלו. כי מי שישתמש בשכל שלו בחוכמה, הוא בהחלט כן יכול להגיע אל האושר, ואל השלום הפנימי.

וכדי שהאדם ימצא את השלום הפנימי שלו באופן אישי, לשם כך בשלב הראשון על האדם להפסיק לרוץ כמו משוגע אחרי דברים שלא מביאים לו תועלת. ובכל פעם שיש לאדם איזו מטרה להשיג בחיים, על האדם לשאול את עצמו, נניח שאני אשיג את המטרה הזאת, ואז מה יקרה? מה יקרה אחרי שאני אשיג את המטרה הזאת שנראית לי עכשיו לחשובה?

ועל האדם לשאול את עצמו תמיד, מה התכלית ומה המטרה האמיתית שבשבילה אני כ"כ מתאמץ? ומה באמת אני רוצה להשיג? ומה באמת יצא לי מזה שהמציאות תהיה כך או אחרת? מה התועלת שזה נותן לי? ונניח שהמציאות תהיה בצורה כלשהי, האם באמת יש בזה תועלת אמיתית, או שאני סתם ממציא לעצמי מטרות בגלל שאין לי מושג למה אני חי?

ועל האדם לשאול את עצמו האם אחרי שאני אשיג את המטרה הזאת, האם אז אני אהיה מאושר? ונניח שאני אשיג את המטרה הזאת, האם אז יהיו לי עוד מטרות אחרות להשיג? ונניח שאני אשיג גם את המטרות האחרות, מה יקרה אח"כ? ונניח שאני אשיג את כל המטרות שלי, מה יקרה אח"כ? האם אז אני אפסיק לרוץ כמו משוגע אחרי הזנב של עצמי ואחרי המטרה המטופשת הבאה?

כי השיגעון מכה באדם. והאדם הוא עבד נירצע. ולאדם נדמה שהוא חופשי ומאושר, והוא לא קולט שהוא עבד של הרצון שלו. עבד במשרה מלאה. כל יום כל היום, ללא הפסקות, ללא ימי חופשה, וללא ימי מחלה. כי האדם עובד במשרה מלאה אצל המעביד הגדול ביותר של בני האדם בעולם, שהוא הרצון האנושי, שהוא משגע את בני האדם לרוץ כל הזמן אחרי מטרה לא ברורה ובלתי מושגת.

ואף אחד לא יכול לקחת חופשה מהרצון העצמי שלו. כי הרצון כל הזמן קיים ואף אחד לא יכול להשתחרר ממנו. כי האדם לא בחר להיות בעל רצון עצמי ובעל בחירה חופשית, וממילא גם האדם לא יכול לנטרל מעצמו את הרצון העצמי של עצמו. והרצון העצמי של האדם מעביד את האדם בפרך כל יום כל היום.

ואפילו תוך כדי השינה, גם אז הרצון העצמי של האדם מעביד אותו. ויש כאלו שקמים בבוקר עייפים מהשינה, וזה משום שהם עבדו קשה גם בשעת השינה. כי הרצון העצמי של האדם, הוא ממשיך לעבוד גם בשעת השינה. וגם בתוך החלומות של האדם, גם שם האדם ממשיך לעבוד ולהתאמץ כדי להשיג את המטרות שלו.

ומילא אם בסוף הייתה איזו תחנת עצירה שבה הרצון נירגע והאדם מתחיל ליהנות מהחיים כפי מה שהם בלי להרגיש כל הזמן חסר, אבל הרצון העצמי לעולם לא נירגע. אלא הוא רק מתחזק ומתחזק כל הזמן. כי בהתחלה האדם רוצה דברים קטנים, ומתאמץ עבורם מעט. ואח"כ האדם רוצה דברים עוד יותר גדולים, ומתאמץ עבורם עוד יותר קשה. ממש כמו אסיר משוגע שנגזר עליו לעבוד בפרך כל חייו, ושבכל פעם מעלים את רמת הקושי של העבודה.

וכפי שאמרנו, למרוץ הזה של בני האדם, אין סוף. כי אף אחד לא הגיע לנקודה הסופית שבה נחים מהמירוץ ונהנים מהחיים. וכולם רצים כמו משוגעים להשיג מטרות שונות. וכל אחד מפנטז על איזו מציאות אחרת, שבה אולי יהיה לו טוב. ואף אחד לא קולט את התרמית העולמית של הרצון העצמי, שהוא לעולם לא נח. והאדם לעולם ממשיך להרגיש תחושת חסר.

ועל האדם פשוט לשאול את עצמו את השאלה הפשוטה, למה בכלל אני רוצה את הרצונות שלי? האם לא היה עדיף יותר לא לרצות שום דבר ופשוט ליהנות מהחיים איך שהם? האם אני בכלל יכול לבחור לא לרצות? האם אני בוחר לרצות את הרצונות שלי? האם אני יכול לבחור להפסיק לרצות? האם אני מסוגל פשוט להשתיק את הרצון לגמרי ובאמת?

וכאן כמובן לא יעזרו שקרים ולא מעשי מרמה. כי יש כאלו שחושבים שאם מעכשיו הם ינסו להיות שמחים בחלקם וכיו"ב, אז על ידי זה הרצון העצמי שלהם יעלם. ושאם הם יחשבו בחשיבה חיובית כלשהי, אז על ידי זה הם יהיו מאושרים.

אבל זאת כמובן שטות של שקר ומרמה. כי אפילו הרצון להפסיק לרצות, גם הוא עצמו רצון. וגם הרצון להיות שמח, גם הוא רצון. וגם הרצון לחשוב בחשיבה חיובית, גם הוא רצון. וגם הרצון להרגיש טוב, גם הוא רצון. ולא משנה מה יעשה האדם ואיך יחשוב האדם וכיו"ב, לעולם האדם לא יכול להשתחרר מהרצון העצמי שלו להרגיש טוב, שהוא בעצם שורש הרע!

כי הרצון העצמי של האדם שרוצה להרגיש טוב, הוא בעצם השורש של הרע. כי אם לאדם לא היה רצון להרגיש טוב, הרי שממילא האדם לא היה יכול להרגיש רע. כי הרע קיים רק כאשר יש התנגדות של שני כוחות שונים. וכאשר האדם רוצה איזה דבר, והאדם רוצה להרגיש טוב, דהיינו, שהאדם רוצה שהרצון שלו יתמלא, על ידי זה נוצר רע.

ואם היה יכול האדם לא לרצות שהרצון שלו יתמלא, דהיינו, אם היה יכול האדם להיפטר מהרצון העצמי שלו להרגיש טוב, על ידי זה בעצמו האדם היה מרגיש טוב. כי כל זמן שיש לאדם רצון להיות מאושר ולהרגיש טוב, על ידי זה בעצמו האדם לא מאושר ולא מרגיש טוב.

ויש בזה עוד עניין, והוא שגם אם יש לאדם את כל מה שהוא רוצה, עדיין תמיד יש לאדם פחד פנימי לאבד את מה שיש לו. כי גם אם האדם מרגיש טוב, הרי שהרצון שלו להרגיש טוב, מרגיש מאוים אולי האדם יאבד את הטוב. והרצון של האדם להרגיש טוב, הוא גורם לאדם להרגיש רע תמיד. כי גם אם כבר טוב לאדם, עדיין האדם מפחד לאבד את הטוב שיש לו.

וכל הדברים האלו יוצרים אצל האדם כעס עצמי מאוד גדול. כי תת המודע של האדם, מבין את כל הדברים האלו היטב. והאדם בתוך תוכו מבין את הבעיה שבה הוא נמצא, שהיא בעיית הרצון האנושי. שהוא פשוט מכסח את האדם, ולא נותן לו מנוח.

וכל דבר שהאדם עושה, הרצון העצמי תמיד ימצא לאדם איזה משהו שלילי בדבר הזה, ולא ייתן לאדם שום הפסקת רצון לגמרי. ולכן האדם עובד קשה מאוד, אצל מעביד מאוד אכזר, שהוא הרצון העצמי של האדם. כי הוא מעביד את האדם בפרך. והעולם הזה, הוא מושבת עונשין.

כי את הפושעים מגלים למושבת עונשין. ששם הם עובדים בפרך. וכאן העולם הזה הוא הגיהנום ממש, שבו כולם עובדים קשה כל הזמן כדי להשיג...