כפי שכבר ביארתי, מי שרוצה להיות מאושר עליו להבין את כל המציאות בשלמות. ואחת מהדרכים להבין את המציאות בשלמות, היא באמצעות השאלה הבאה: מהי הסיבה הראשונה של כל הסיבות? וכפי שכבר ביארתי, אין אפשרות למצוא תשובה לשאלה הזאת בשכל האנושי. כי על כל תשובה נוכל להמשיך לשאול מה הסיבה של הסיבה הראשונה עצמה.
ועוד ביארתי, שמי שיבין את השאלה הזאת בשלמות, הוא ממילא יקבל שכל חדש גדול יותר, שהוא השכל של המציאות. ואז האדם יראה שאין שום שאלה כלל. כי בשכל הגדול יותר, אין שום שאלה כלל. והדרך להגיע לשכל הגדול יותר, היא על ידי זה שהאדם מבין לעומק את שורש השאלה.
ונמצא אם כן, כי כדי שהאדם יקבל שכל יותר גדול, לשם כך עליו להתעמק ולנסות להבין את השאלה. כי מצד השכל האנושי, יש המון דרכים לתרץ את השאלה הזאת. ורק מי שמבין שאין שום אפשרות לתרץ את השאלה הזאת בשכל האנושי, ורק מי שמבין שלמרות שאין תשובה בשכל האנושי, עדיין יש שאלה בשכל האנושי, על ידי זה האדם מקבל שכל חדש וכולי.
והעניין הוא, כי לכאורה יש דרך מאוד פשוטה להשיב על השאלה של מהי הסיבה הראשונה. ואחת התשובות האפשריות היא, שאפשר אולי לומר שאין סיבה ראשונה לכל הסיבות, אלא שאכן תמיד לכל סיבה יש סיבה אחרת שקודמת לה. וא"כ ממילא אין צורך למצוא את הסיבה הראשונה כי אין סיבה ראשונה.
ועוד דרך מילוט אפשרית היא, שאפשר לומר שלכל סיבה יש סיבה, אבל יש נקודת עצירה כלשהי, שבה יש סיבה כלשהי, שהיא אין לה סיבה. ואפשר לומר, שלא לכל סיבה יש סיבה. ושאכן כאשר חוזרים אחורה ברצף של הסיבה תוצאה, אז אכן מגיעים לנקודה שבה באמת יש סיבה, שהיא עצמה אין לה סיבה. וממילא השאלה של מהי הסיבה הראשונה, השאלה הזאת מבוטלת. כי אפשר לומר שיש סיבה, שאכן אין לה סיבה אחרת שקודמת לה.
ונמצא אם כן, כי יש לנו שתי דרכי מילוט מהשאלה של מהי הסיבה הראשונה. ודרך המילוט השכלית והלוגית הראשונה, היא לומר שאין נקודת עצירה של סיבה ראשונה. אלא לכל סיבה יש סיבה עד אין סוף ללא נקודת התחלה. ודרך מילוט שנייה היא לומר שלא לכל סיבה יש סיבה. ולכן יכולה להיות סיבה אחת, שהיא אין לה סיבה אחרת שקודמת לה.
כי הקושי למצוא תשובה לשאלה של מהי הסיבה הראשונה, נובע מכך שאנחנו מניחים שלכל סיבה חייבת להיות סיבה אחרת שקודמת לה. ואנחנו מניחים ג"כ שיש סיבה ראשונה. וא"כ הנחנו שתי הנחות שסותרות זו את זו. כי לכל סיבה יש סיבה, סותר את הסיבה הראשונה. ולכן אי אפשר בשכל האנושי למצוא את התשובה, אם אכן נקבל את ההנחות האלו.
אבל בשכל ישר ופשוט, אפשר לומר שלא לכל סיבה יש סיבה, או לומר שאין סיבה ראשונה. ובכך בעצם העלמנו את הקושי השכלי להבין את הסיבה הראשונה.
וכפי שאמרנו הדרך היחידה של האדם להגיע אל השכל שיש מעל השכל, היא על ידי זה שהאדם יגיע לשאלה כ"כ גדולה ולא ימצא לה תשובה בשכל. שאז על ידי זה האדם יקבל שכל חדש ויבין את המציאות כפי מה שהיא באמת.
ולכן, אנחנו כאן נסביר יותר לעומק את השאלה של מהי הסיבה הראשונה, ונסביר מדוע בהחלט כן יש כאן שאלה בלתי פתירה בשכל האנושי.
ואם נתבונן על שתי דרכי המילוט הנ"ל, נראה כי לשתיהן יש את אותה משמעות. והמשמעות של שתי דרכי המילוט הנ"ל, היא שבעצם הסיבה הראשונה של כל הסיבות, היא ה"אין סיבה".
כי דרך המילוט השנייה, היא מאוד ברורה שמשמעותה היא שהסיבה הראשונה היא "אין סיבה". כי דרך המילוט השנייה היא, שפשוט נאמר שלא לכל סיבה יש סיבה אחרת שקודמת לה. אלא יש סיבה אחת כלשהי, שאין לה סיבה אחרת שקודמת לה. דהיינו, שלרצף הסיבה והתוצאה, קודמת ה"אין סיבה". ויש "אין סיבה" ואחריו יש סיבה ראשונה שהיא גוררת אחריה את כל הסיבות. וזאת דרך המילוט השנייה.
אבל, מי שיתבונן יראה שגם דרך המילוט הראשונה שאומרת שלכל סיבה ישי סיבה, אבל ללא נקודת התחלה, גם היא בעצם אומרת ש"האין סיבה" הוא הסיבה הראשונה. כי אם אין סיבה ראשונה, אז ממילא אין שום משמעות אמיתית לשום סיבה בתהליך, כי אין להן שום נקודת התחלה שהיא נקודת החוזק שלהן. וא"כ זה בעצם לומר שה"אין סיבה" הוא התשובה לשאלת מהי הסיבה הראשונה.
ונחדד: כל המשמעות של סיבה, היא שיש איזו נקודה יציבה אחת, שעליה נשענות כל הסיבות שיוצאות ממנה. ושהיא המשמעות של כל הסיבות והתוצאות שיש אחריה. אבל כאשר אנחנו אומרים שלכל סיבה יש סיבה אחרת שקודמת לה עד אין סוף, הרי שבעצם אמרנו שאין שום משמעות אמיתית לשום סיבה. כי כל הסיבות טובות וחזקות בדיוק באותה המידה.
ואם אין איזו נקודת התחלה כלשהי שהיא החוזק והמשמעות של כל התהליך, הרי שבעצם כל הסיבות שיש בתהליך הן חסרות משמעות. וזה בעצם אומר, שגם דרך המילוט שאומרת שלכל סיבה יש סיבה אחרת שקודמת לה עד אין סוף ללא נקודת התחלה, הרי שמשמעותה היא, שאין סיבה אמיתית לכל רצף הסיבה והתוצאה שלנו. דהיינו, שה"אין סיבה", הוא סיבת כל התהליכים שלנו.
ובמילים אחרות: לומר שאין סיבה ראשונה לכל הסיבות, משמעותו זהה לאמירה שאין סיבה ראשונה לכל הסיבות, אלא שה"אין סיבה" הוא נקודת התחלה של רצף הסיבה והתוצאה שלנו.
ונמצא אם כן, כי שתי דרכי המילוט מהשאלה של מהי הסיבה הראשונה, שתיהן בעצם נשענות על ה"אין סיבה" כפתח מילוט מהשאלה של מהי הסיבה הראשונה. ועכשיו בעצם נסביר מדוע דרך המילוט הזאת לא עוזרת.
והדבר הראשון שיש לחשוב עליו הוא, אם נאמר שבנקודת ההתחלה הייתה ה"אין סיבה", הרי שיש לשאול, כיצד מ"אין סיבה" יצא כל רצף הסיבתיות שיש אחריו. כי אין סיבה פירושו אקראי לחלוטין. ואם הכוח שמניע את כל המציאות כולה הוא אקראי לחלוטין, אז כיצד מכוח אקראי לגמרי, נוצר מנגנון של סיבה ותוצאה.
ז"א יש לנסות להבין, כיצד ה"אין סיבה" שמתחיל את כל התהליך של האירועים של העולם, כיצד הוא הוליד את כל תופעת הסיבתיות שיש בעולם שלנו. כי בעולם שלנו בהחלט יש סיבה ותוצאה. והעולם שלנו ברובו נראה מסודר לחלוטין. כי יש חוקיות מופלאה שעובדת כמעט בכל הרמות של העולם שלנו. וכל הזמן המדע מגלה רבדים עמוקים יותר בחוקיות של העולם שלנו.
ומאחר שיש בעולם שלנו מנגנון כ"כ גדול של "יש סיבה" דהיינו, של סיבתיות, א"כ יש לשאול, אם נאמר שהתהליך כולו פועל ללא סיבה, א"כ כיצד זה שנוצרו בתוכו תהליכים שהם לחלוטין לא אקראיים אלא של סיבה ותוצאה.
כי השורש של הדבר, חייב שיהיה בו את התוצאה שלו. ואם אנחנו רואים שיש בעולם שלנו סיבה ותוצאה, הרי שבהכרח לומר שבשורש של התהליכים של העולם, גם שם יש משהו של סיבתיות. ולומר שה"אין סיבה" הוא התחלת התהליך, זה לא מסתדר עם ההבנה שבעולם שלנו כן יש סיבה ותוצאה. כי יש לשאול, איך זה שמ"אין סיבה", נוצרו תהליכים של סיבה ותוצאה?
וכאן יש שתי אפשרויות לענות על השאלה הזאת, כיצד מה"אין סיבה" נוצרו סיבות. והדרך הראשונה לענות, היא שאפשר לומר שאכן לא נוצרו שום סיבות. וכל מה שנראה לנו כתהליכים של סיבה ותוצאה, זה תהליכים אקראיים לחלוטין. דהיינו, אפשר לנסות לומר שאכן יש רק "אין סיבה" והכל אקראי תמיד. ואין בעולם שלנו שום תהליכים של סיבה ותוצאה. ובכך בעצם העלמנו את השאלה של איך מ"אין סיבה" נהיו סיבות.
והתשובה השנייה האפשרית היא, שאפשר להבין שהחשיבה שאומרת שב"אין סיבה" חייב להיות משהו ממנגנון ה"יש סיבה", הוא נובע אך ורק מנקודת מבט של סיבה ותוצאה. כי השאלה בעצם הייתה, כיצד מ"אין סיבה" נוצרו תהליכים של סיבות.
אבל השאלה הזאת עצמה היא שאלה שאפשר לשאול אותה רק מנקודת מבט של סיבה ותוצאה. כי אם נאמר שה"אין סיבה" הוא הסיבה של הסיבות, אז אכן יש לשאול, כיצד "אין סיבה", יכול להיות סיבה של תהליכים עם סיבות.
אבל אפשר לומר, שבנקודת ההתחלה של ה"אין סיבה" שאחריו יש רצף של סיבה ותוצאה, הרי שאפשר לומר ששם הקשר בין ה"אין סיבה" לבין ה"יש סיבה" שאחריו, הוא קשר מסוג של "אין סיבה".
ז"א, אם נאמר ש"אין סיבה" הוא הסיבה של הסיבות, אז אכן נשאל, כיצד "אין סיבה" סובב שיהיו סיבות. אך אפשר לומר שה"אין סיבה" הוא לא הסיבה של התהליך. אלא הוא פשוט היה שם לפני הסיבות. והרצף של הסיבות התחיל מעצמו בלי קשר ל"אין סיבה" שלפניו. דהיינו, ניתן לנסות לנתק את קשר הסיבה תוצאה שיש בין ה"אין סיבה" לבין הסיבות.
ובכך בעצם ניתן לומר, שלפני כל הרצף סיבה תוצאה שלנו, היה "אין סיבה". ואז ממילא אין שום שאלה בלתי פתירה שכלית לגבי מהי הסיבה הראשונה.
ואחרי שהסברנו את כל זה, עכשיו נסביר מדוע בכל זאת יש שאלה. והעניין הוא, שלא משנה כיצד ננסה להשתמש ב"אין סיבה" כדרך מילוט מהשאלה של מהי הסיבה הראשונה, הרי שתמיד תישאר שאלה. ונחדד נאמר, שגם אם נאמר שאין בעולם שלנו שום סיבה ותוצאה אלא הכל אקראי לגמרי, גם אז תהיה שאלה בלתי פתירה בשכל.
והעניין הוא, שיש דבר אחד שאי אפשר להעלים את הקיום שלו, והוא את האפשרות ואת הפוטנציאל לכך שתהיה סיבתיות. כי גם אם נאמר שכל מה שקורה בעולם הוא אקראי לגמרי ושאף פעם אין שום סיבה לשום דבר, הרי שעדיין אי אפשר להעלים על ידי זה את המושג סיבתיות וסיבה ותוצאה.
כי כאשר אנחנו משתמשים ב"אין סיבה" כדי להסביר את המציאות, אנחנו בעצם מתארים ומסבירים את המציאות, באמצעות האפשרות של "אין סיבה". כי במציאות שלנו יש שני כוחות / שני מצבים / שתי אפשרויות. אפשרות אחת של "אין סיבה", דהיינו, אקראיות מוחלטת. ואפשרות שנייה / כוח שני / ישות שנייה, של "יש סיבה", דהיינו, קשר בין אירועים שונים, שכל אירוע הוא תוצאה של האירוע שקודם לו.
והמציאות שלנו בכל מקרה מכילה בתוכה את שתי האפשרויות האלו. וגם אם נאמר שהאפשרות של הסיבתיות לא באה לידי ביטוי בעולם בשום צורה, זה עדיין לא הופך את האפשרות הזאת לא להיות קיימת במציאות.
וזה בעצם אומר, שמאחר שבכל מקרה קיימת במציאות שלנו האפשרות / צורת המחשבה / הכוח של הסיבתיות ושל הסיבה תוצאה, הרי שמנקודת המבט הזאת שהיא חלק של המציאות, מנקודת המבט הזו תמיד תהיה התנגשות עם כל הסבר שהוא שמסתמך רק על ה"אין סיבה".
ז"א מאחר שבמציאות שלנו יש גם אפשרות של אקראיות וחוסר סיבה, וגם אפשרות של סיבה וסדר, הרי שבעצם זה אומר שתמיד כל הסבר של אין סיבה, תמיד הכוח של היש סיבה, הוא תמיד ימשיך לשאול מה הסיבה ומה ההסבר של תהליך האין סיבה בכל פירוש אפשרי שלא יהיה.
לדוגמא: נניח שכל מה שקורה בעולם הוא היה הווה ויהיה אקראי לגמרי. אז באמצעות המחשבה של ה"יש סיבה", נשאל מהי הסיבה שבגללה התהליך האקראי לחלוטין הזה, הוא דווקא בצורה הזאת ולא אחרת? כי באותה המידה שהאקראיות היא כזו, היא הייתה יכולה להיות גם אחרת. אז מה הסיבה שהאקראיות היא דווקא כזו? ויש לשים לב, שאם נמצא הסבר מדוע האקראיות היא דווקא כזו, הרי שבעצם היא כבר לא אקראית.
ועוד יש לשאול, נניח שהכל אקראי, הרי שהשאלה המתבקשת היא, למה הכל אקראי ולא הכל עם סיבה ותוצאה. כי על כל הסבר שלא יהיה לגבי המציאות, תמיד נוכל באמצעות החשיבה של ה"יש סיבה", לשאול מהי הסיבה שבגללה התהליך של המציאות הוא דווקא כזה ולא אחרת?
ומהות השאלה היא, מאחר שבעצם עובדה קיימת היא שיש מושג כזה של סיבה שגוררת תוצאה, הרי שכל ניסיון לפרש את המציאות באמצעות ה"אין סיבה", הוא תמיד לא ימצא מענה מספיק טוב, עבור הכוח שיש במציאות, של הסיבתיות.
ושוב נחדד: גם אם נאמר שבשום מקום הסיבתיות לא באה לידי ביטוי במציאות שלנו, עדיין זה לא מעלים את הקיום של האפשרות של סיבתיות. ומנקודת המבט של האפשרות של הסיבתיות, תמיד תהיה שאלה לגבי איך "אין סיבה" יכול להיות הסיבה של סיבתיות. או מדוע ה"אין סיבה" הוא דווקא בא לידי ביטוי בצורה כלשהי. וגם, מדוע בכלל יש במציאות שלנו רק "אין סיבה" ולא גם "יש סיבה".
ונמצא אם כן, כי כל ניסיון לברוח מהשאלה של מהי הסיבה הראשונה על ידי שימוש ב"אין סיבה", הוא לא באמת פותר את השאלה. כי תמיד תהיה שאלה מנקודת המבט של ה"יש סיבה". ועל כל הסבר ותשובה אפשרי לגבי תהליך הסיבה והתוצאה של המציאות, תמיד נוכל להמשיך לשאול מה הסיבה של צורת התהליך הזו, ומדוע היא לא אחרת?
כך שבעצם נכנסו כאן ללולאה אין סופית, שהמוח האנושי לא מסוגל לתת עליה תשובה.
ועוד נעמיק ונאמר, שכל מה שהסברנו כאן לגבי מדוע ה"אין סיבה" הוא לא מספק מילוט אמיתי לגבי השאלה מהי הסיבה הראשונה, הרי שהדבר מקביל וזהה לחלוטין למה שביארתי במקום אחר לגבי דרך המילוט של ה"אין".
כי יש כאלו שחושבים שאם נאמר שכל ה"יש" הוא "אין" אז בכך פתרנו את כל השאלות. אך לא כך הוא הדבר. כי גם אם נאמר שהכל "אין" ושאין שום "יש" במציאות כלל, הרי שזה לא מעלים את המושג ואת האפשרות של ה"יש". כי גם אם נאמר שהוא לא בא לידי ביטוי, הרי שהאפשרות של ה"יש" תמיד נשארת קיימת.
וזה בעצם אומר, שגם אם נאמר שהכל "אין", עדיין אפשר לדוגמא לשאול, מה הסיבה ש"אין" ולא "יש". וכיו"ב כל מיני שאלות שונות שעדיין אפשר לשאול, גם אם נאמר שהכל "אין".
ונחדד עוד יותר, כי יש כאלו שחושבים בטעות שה"אין סוף" הוא אין סופי ובלתי מוגבל. אך גם ה"אין סוף" גם הוא מוגבל. כי הוא מוגבל בכך שהוא אין סוף. דהיינו, בכך שהוא לא סוף. ז"א כל דבר הוא מוגבל בכך שהוא שונה מכל שאר הדברים ששונים ממנו. ולכן, גם האין סוף הוא לא שלמות. וכפי שכבר ביארתי את כל זה במקום אחר.
וזה עניין אחד עם ההבנה, שגם אם נאמר שהכל הוא "אין" / "אין סוף" / "אין סיבה" וכיו"ב, זה עדיין לא יכול להעלים את ה"יש" / "יש סוף" / "יש סיבה". וכל הניסיונות של דרכי המילוט אל ה"אין" / "אין סוף" / "אין סיבה" וכיו"ב, הם לא פותרים את כל השאלות, כי הם לא מעלימים ולא יכולים להעלים את הקיום של ה"יש" ששונה מהם...
050-3331-331