אמר האומר (אלברט איינשטיין), כי לטיפשות אין סוף. וכאן במאמר נסביר, מדוע גם לטיפשות יש סוף. ומי שיתבונן בעניין יראה, כי לטיפשות יש שני גבולות. והגבול הראשון הוא שכל טיפשות שיש בעולם, יש בה גם סוג מסוים של חוכמה. וטיפשות לא יכולה להתקיים, בלי שתהיה בה לכל הפחות טיפה אחת של חוכמה.

ונקודת החוכמה והשכל שיש בכל טיפשות ושחייבת להיות בכל טיפשות, היא ההסכמה על קיומה של המציאות. כי המציאות קיימת. ואי אפשר לומר שום דבר טיפשות, בלי להודות על כך שהמציאות קיימת. כך שבכל דבר טיפשות, יש בו לפחות נקודת חוכמה אחת, שמסכימה על קיומה של המציאות.

ולכן גם אין שקר מוחלט. כי בכל שקר יש נקודת אמת כלשהי. כי כל שקר שיש בעולם, יש בו את נקודת האמת שמודה על קיומה של המציאות. וממילא בכל שקר, יש נקודת אמת כלשהי. וכך גם בכל טיפשות יש נקודת אמת ושכל כלשהם.

ובנוסף, לטיפשות יד עוד סוף. והוא, שגם האדם הטיפש ביותר, גם הוא יכול להפוך להיות האדם החכם ביותר. או כאשר יהיה לו ממש טוב, או כאשר יהיה לו ממש רע. כי הטיפש, למרות שהוא טיפש, הרי שגם הוא חושב בצורה הגיונית כלשהי. ז"א, אומנם ההיגיון שלו מעוות ושונה מצורת המחשבה הרגילה, אבל גם לטיפש יש את ההיגיון שלו.

ובאמצעות ההיגיון של הטיפש, באמצעותו אפשר להפוך את הטיפש לחכם אמיתי. כי כל שכל שיש בעולם, גם של הטיפש הגדול ביותר, הוא מחובר בצורה כלשהי לשכל האמיתי של ההיגיון הישר באמת. ואם הטיפש יחליט לחשוב יותר בהיגיון, גם ע"פ ההיגיון העקום שלו, עדיין גם זה יוביל אותו להיות חכם. כי באמצעות שימוש בהיגיון העקום שלו, דרך זה הוא יגיע אל השכל הישר.

והטיפש יהפוך להיות חכם, או כאשר יהיה לו ממש טוב, ואז יהיה לו ישוב הדעת להסתכל בשכל אמיתי על המציאות, ואז הוא יהפוך להיות נורמאלי. או כאשר יהיה לו ממש רע. כי גם לטיפשות יש סוף. וגם הטיפש הגדול ביותר בעולם, אם יהיה לו מספיק רע, ויהיה לו מספיק זמן לחשוב ולנסות להבין למה רע לו, במצב כזה הוא ישתמש בשכל העקום שלו טוב יותר. עד שבסופו של דבר הוא יהיה חכם באמת.

כי כאשר רע לטיפש, גם הוא משתמש בשכל שלו. וגם מי שהוא טיפש חסר שכל, גם הוא מרגיש רע לפעמים. כי מי שאין לו שכלל בכלל, הרי שאין לו גם רצון עצמי, והוא לא יכול להרגיש שום רע. אבל מי שיש לו מעט שכל, גם אם זה שכל עקום, אז גם הוא מרגיש לפעמים רע. ואין שכל אין דאגות, זה רק אם אין בכלל שכל. אבל אם יש טיפת שכל, אז יש גם דאגות...