אם נשאל את אלו ששוחררו מהשבי, מה עזר להם להחזיק מעמד מבחינה נפשית בשבי, הם יאמרו, שמה שעזר להם לא לאבד תקווה בשבי, זאת המחשבה שלהם על העולם שמחוץ לשבי. כי כאשר האדם נמצא בשבי האויב ומנסים לשבור את רוחו, האדם מחזק את עצמו ואת רוחו, על ידי זה שהוא זוכר את הבית ואת החיים שאותם הוא עזב. והמחשבה של האדם על החיים שמחוץ לשבי, היא זו שעוזרת לאדם להחזיק מעמד בשבי.

וכל תהליך שיש בעולם, יש בו שכל שאמור ללמד את האדם על כל שאר התהליכים שיש בעולם. והמשמעות של העניין הנ"ל, היא שלפעמים כל אחד ואחד מרגיש תחושה של שבי. כי כאשר האדם רוצה לעשות איזה משהו והוא לא מצליח, וכאשר האדם מרגיש שהוא מוגבל להשיג את מה שהוא רוצה, הרי שזו תחושה של בית כלא ושבי.

וכאשר האדם נקלע למצב ולתחושה של שבי, על האדם להחזיק מעמד ולא להישבר, על ידי זה שהאדם מנסה להסתכל על עצמו מבחוץ.

כי המציאות קיימת. והמציאות עובדת בצורה כלשהי. ומי שמבין את הדרך שבה עובדת המציאות, על ידי זה הוא חי איתה בשלום ונהנה ממנה. ומי שלא מבין את הדרך שלפיה מתנהלת המציאות, על ידי זה הוא מרגיש תחושה של שבי. כי כאשר האדם מנסה להשיג את מה שהוא לא יכול ולא צריך להשיג, על ידי זה הוא מרגיש רע. ואם האדם היה מסוגל להסתכל על המציאות כפי מה שהיא באמת, הרי שהוא היה מרגיש בגן עדן ממש.

והמהות של תחושת השבי של האדם, היא צורת ההסתכלות הסובייקטיבית שלו על המציאות. כי כאשר האדם לא מבין את המציאות, הרי שזו רק ראיה סובייקטיבית. כי מנקודת מבט אובייקטיבית, יש הסבר כלשהו לכל דבר. והאדם מבחינה סובייקטיבית, לא מבין את הדברים, ולכן הוא לא נהנה מהמציאות כפי מה שהוא יכול ליהנות.

וכדי להתמודד עם תחושת השבי, לשם כך על האדם לנסות להסתכל על המציאות בצורה כמה שיותר אובייקטיבית. דהיינו, לנסות להסתכל על המציאות מנקודת מבט חיצונית, לנקודת המבט של האדם. ועל האדם לנסות פשוט להבין את המציאות, כדי לחיות איתה בשלום...