מי שיתבונן בעניין יראה, כי ישנם בני אדם שמתקשים לקבל את האחר ואת זה ששונה מהם. ומילא מתקשים לקבל ולאהוב את זה ששונה מהם, אלא שיש כאלו שהם ממש מרגישים סלידה שנאה ובוז, כלפי זה ששונה מהם. ושאלת השאלות היא, מדוע קשה כ"כ לאנשים לקבל את מי ששונה מהם?

ומי שיתבונן בעניין יראה, כי ההיגיון הוא שהאדם יקבל את כולם. מדוע? משום שהרבה יותר נוח לחיות בעולם שבו אוהבים את כולם, מאשר לחיות בעולם שבו האדם מרגיש רגשות שנאה ובוז כלפי אנשים אחרים ששונים ממנו. וכאשר האדם שונא אנשים אחרים, וכאשר האדם חש דחייה מאנשים אחרים ששונים ממנו, הרי שהוא בעצם פחות נהנה מהחיים שלו.

כי המציאות היא מושלמת, והיא מכילה בתוכה את הכל. ואם האדם היה חי בשלום עם עצמו, כמו שהמציאות חיה בשלום עם עצמה, הרי שעל האדם היה להכיל ולקבל את כל מי ששונה ממנו. וכאשר האדם לא מקבל את כל מי ששונה ממנו, הרי שהאדם גורם לכך שהוא עצמו פחות נהנה מהחיים שלו. כך שמצד ההיגיון, על האדם היה לקבל את מי ששונה ממנו.

וישנם מצבים, שבהם לא רק שהאדם לא אוהב את זה ששונה ממנו, ולא רק שהוא לא מקבל אותו, ולא רק שהוא מרגיש כלפיו שנאה וחוסר כבוד, אלא הוא גם מרגיש פחד וחרדה מפניו. כי ישנם אנשים שהם חרדים ומרגישים פחד וחרדה מדברים שהם שונים מהם. והאדם מרגיש חרדה מכך שהדבר השונה ישפיע עליו. ומכך שהדבר ששונה ממנו יתקרב אליו. וכיו"ב עוד חרדות שונות של האדם, ממה ששונה ממנו.

והשאלה היא למה? למה אנשים כ"כ קשה להם לקבל את מה ששונה מהם?

והעניין הוא, כי החיים הם טובים. אבל הבעיה היא, שהם טובים מידי. כי אילו כדי להיות מאושר היה צריך להתאמץ או לעשות פעולה כלשהי, הרי שהאדם היה מתאמץ ועושה את הפעולה שתביא אותו אל האושר, ואז האדם היה חי בשלום עם עצמו ועם סביבתו.

אבל הבעיה היא, שהחיים הם טובים מידי. דהיינו, שכדי להיות מאושר לא צריך לעשות שום דבר. כי כל מה שיש בעולם הוא טוב. ובגלל שהכל טוב ומושלם בפני עצמו, לכן אי אפשר לעשות שום דבר כדי לשפר את המצב. ובגלל שהכל כל כך טוב, לכן האדם לא יכול לעשות שום דבר כדי להיות מאושר.

והקושי הכי גדול, הוא לא לעשות שום דבר. כי האדם יעשה כל שטות, העיקר שהוא לא יהיה במצב של לא לעשות שום דבר. והאדם לא מסוגל פשוט לשתוק וליהנות מהחיים, והאדם רגיל לסבך את עצמו בסיבוכים מיותרים. כי הדבר הפשוט ביותר הוא, פשוט לשתוק וליהנות מההרמוניה עם המציאות כפי מה שהיא.

אבל הפתרון הזה הוא פשוט מידי. והאדם קשה לו להכיל בתוכו דבר שהוא פשוט מידי. ולכן האדם יוצר לעצמו כל מיני בעיות, כדי שהוא יוכל להרגיש שהוא עושה משהו לטובת עצמו וכולי.

והאבסורד הוא, שבסופו של דבר, כל אדם שואף להגיע אל האושר המושלם. ואם יחשוב האדם על האושר המושלם, הרי שהאושר המושלם הוא מצב שבו האדם נח על זרי הדפנה, ופשוט נהנה מההרמוניה שלו עם המציאות כפי מה שהיא. כי אם צריך להתאמץ, הרי שהאושר לא מושלם. כך שהאדם שואף בסוף התהליך להגיע לנקודה שבה הוא יוכל ליהנות בלי להתאמץ.

אבל האדם לא מגיע לנקודה הזאת, משום שהוא כן רוצה להתאמץ. והאדם לא מוכן לא להתאמץ. והאדם רוצה להתאמץ. ולכן הוא מתאמץ. וכדי להתאמץ, לשם כך צריך ליצור רע. כי אם הכל טוב, אז אין על מה להתאמץ. ולכן האדם יוצר איזה דבר רע, כדי שהוא יוכל להילחם בו, ולהרגיש טוב מכך שהוא הצליח בכוחות עצמו לנצח איזה רע כלשהו. כי הדבר הזה עוזר לאגו ולגאווה של האדם להרגיש טוב עם עצמם.

והאדם שלא מסוגל ליהנות בצורה פשוטה מההרמוניה עם המציאות, הוא מנסה כל הזמן להגדיר את עצמו, ולהגדיר לעצמו אויבים ודברים שמהם הם יצטרך להתרחק. כי לא כל אחד מסוגל לחיות בגן עדן. ויש אנשים שגן עדן לא טוב להם. והם מעדיפים לחיות בגהינום. והאדם יוצר את הגהנום של עצמו, במו ידיו.

כי אילו היה רואה האדם את הטוב שיש בכל דבר, הרי שהאדם היה מרגיש בגן עדן ממש. כי כל המהות של גן עדן, היא שהאדם מגיע למצב שבו הוא רואה את הטוב שיש בכל דבר, ונהנה מכל דבר. אבל, זה פשוט מידי. והאדם לא תמיד מסוגל להכיל בתוכו את גן עדן.

ולפעמים האדם מעדיף להתחכם, ולנסות להמציא את הגלגל מחדש, למרות שהכל עובד טוב כמו שהוא. והאדם במקום פשוט לשתוק וליהנות, במקום זה הוא מעדיף להתאמץ ולסבול. והאדם בבחירה חופשית של עצמו, עוזב את גן העדן, ועובר אל הגהנום. ואף אחד לא מכריח את האדם לחיות בגן עדן. ומי שלא מתאימה לו האווירה בגן עדן, הבחירה בידיו לעזוב אל האגף השני...

ומאחר שכדי להיות מאושר לא צריך לעשות שום דבר, ומאחר שאי אפשר לעשות שום דבר כדי להיות מאושר, ומאחר שהאדם כן רוצה להתאמץ ולהרגיש שהוא עושה משהו, משום כך האדם צריך להגדיר לעצמו כל מיני דברים רעים שבהם הוא ילחם. והכל זה רק משום שהאדם לא מסוגל פשוט לשתוק וליהנות מהדברים כפי מה שהם.

וכאשר האדם צריך להמציא לעצמו איזה דבר רע להילחם בו, כדי לנצח את האויב הדמיוני וכדי להרגיש טוב עם האגו, על ידי זה האדם מתחיל לחפש את השוני שיש בין הדברים השונים שיש בעולם. כי אם האדם היה רואה את האחדות שיש בכל הדברים שבעולם, הרי שלא היה יכול להיות רע כלשהו כדי להילחם בו.

אבל האדם שכן רוצה ומחפש ומנסה ליצור איזה דבר רע כדי להילחם בו, הוא מתחיל להסתכל על השונות ועל ההבדלים שיש בין הדברים השונים. וכאשר האדם מחפש את השונות שיש בין הדברים השונים שיש בעולם, על ידי זה האדם מתחיל להגדיר את עצמו, כדבר נפרד ושונה משאר הדברים שיש בעולם.

ואז האדם מתחיל בין השאר לפתח לעצמו כל מיני דמיונות, שההגדרה שלו, טובה יותר מאשר הגדרות אחרות. והדבר דומה לחלק אחד בפאזל, שיחליט שהוא טוב יותר משאר החלקים שבפאזל. והאדם כדי להרגיש טוב עם עצמו, אז הוא מחליט שסוג בני האדם שדומים לו, הם טובים יותר מאשר אנשים אחרים. כי ככה האגו של האדם מרגיש טוב יותר.

אלא שיש לאדם כאן בעיה כלשהי, והיא שהוא בתוך תוכו יודע שאין הבדל בינו לבין האחר ששונה ממנו. ובתוך תוכו האדם כל הזמן מודע לכך שהוא סתם חושב שהוא טוב יותר מאשר חברו. ואז מה עושה האדם כדי לחזק אצל עצמו את המחשבה שהוא טוב יותר מאשר חברו?

ואז במצב כזה האדם מתחיל להמציא שכל וסיבות, מדוע הוא טוב יותר מאשר חברו. והאדם מנסה לעגן ולחזק אצל עצמו את השקר שהוא טוב יותר מאשר חברו, על ידי זה שהאדם מתחיל לתת סיבות וכל מיני הסברים, מדוע הוא באמת יותר טוב מאשר חברו. והאדם רותם לטובת עצמו את האמת של המציאות, ומשתמש בה כדי לחזק את השקר שהוא המציא.

ולפעמים האדם יכול להיות הגרוע שבגרועים (מנקודת מבט של נפרדות), ואף על פי כן יהיה נדמה לו שהוא הטוב שבטובים. והכל זה בגלל הדמיון של האדם, שרוצה להרגיש טוב עם האגו שלו. אז הוא ממציא כל מיני סיבות מדוע הוא טוב יותר מאשר חברו.

וכאשר האדם מתחיל להכניס שכל וסיבות מדוע הוא טוב יותר מאשר חברו, על ידי זה הוא מתחיל לפתח רגשות בוז ושנאה כלפי זה שהוא שונה ממנו. כי האדם בתוך תוכו יודע שהוא חי בשקר. כי האמת היא שאין לאדם מה להתגאות על חברו. והאמת היא שהכל אחד והמציאות מכילה את כולם.

אבל האדם שלא מוכן ליהנות מהמציאות כפי מה שהיא, הוא כל הזמן צריך לנסות להדחיק אצל עצמו את המחשבה שהוא טוב כמו חברו. כי אז הוא כבר לא יוכל יותר להתגאות על חברו. והכבוד של האדם וההערכה העצמית שלו והאהבה העצמית שלו לעצמו, ירדו.

ואז האדם כדי לחזק אצל עצמו את הדמיון שלו שהוא טוב יותר מאשר חברו, לשם כך הוא ממציא סיבות שונות מדוע השנאה והפחד שלו מזרים ומשונים ממנו מוצדקת. ואז האדם מתחיל לפתח גם שנאה כלפי מי ששונה ממנו. כדי לשדר לתת המודע שלו, שהוא טוב יותר מאשר חברו. וכדי להדחיק את המחשבה, שהוא טוב בדיוק כמו כל אחד אחר.

וכך בונה לו האדם את הגהנום שלו במו ידיו. והכל זה בגלל הגאווה של האדם, שרוצה להרגיש שהוא טוב יותר מאשר חברו. וכאשר האדם נמצא בגהינום הזה של החרדה והפחד מזרים ומאנשים ששונים ממנו, הוא בעצם מפסיד את ההנאה הפשוטה והטובה של גן העדן.

ונמצא אם כן, כי שנאה לזרים, ואי קבלת השונה והאחר, כולן שורשן בכך שהאדם לא מספיק חכם כדי ליהנות מהחיים שלו באמת. כי מי שיודע ליהנות מהחיים באמת, ומי שמוכן ליהנות מהחיים בלי להתאמץ, ובלי הדמיון שהוא בכוח עצמו משיג את האושר, הרי שהאדם כזה אכן ייהנה מהחיים שלו.

אבל, מי שלא מוכן לקבל את זה שהכל טוב, כי אם הכל טוב אז האגו של האדם ירגיש שהוא חסר תועלת. כי כאשר הכל טוב, אז האדם לא צריך להתאמץ כדי להרגיש טוב. ואז...