מי שיתבונן בעניין יראה, כי בעולם שלנו ישנם דברים שונים שמעניינים את האדם ברמת שונות. וישנם דברים שהם כ"כ משעממים, עד שהאדם מרגיש שעמום כבר כאשר הוא חושב על הדבר. ועוד לפני שהאדם עשה את הדבר, הוא כבר מרגיש את השעמום מלעשות אותו.

וישנם דברים אחרים, שכבר כאשר האדם שומע עליהם, הוא מיד מתמלא באנרגיות חיוביות ובשמחה, והוא כל כולו רוצה לעשות אותם. ולא רק שהאדם שמח לעשות אותם, אלא שהאדם יכול לעשות אותם פעם אחרי פעם אחרי פעם, ובכל פעם להפיק הנאה מחדש ולא להשתעמם, אלא להרגיש סיפוק והנאה וכולי.

ואם נתבונן עוד בעניין נראה, כי כל הדברים שבעולם, גם אלו שנחשבים למעניינים, הרי שיש להם סוף. דהיינו, אם האדם יעשה את הדבר יותר מידי פעמים, גם אם הוא נחשב לדבר מעניין, הרי שהאדם ישתעמם מהדבר, ואם האדם ימשיך בכל זאת לעשות את הדבר, הרי שלבסוף האהבה שלו לדבר תהפך לשנאה.

לדוגמא, אדם שיאכל את האוכל הטעים ביותר פעם אחרי פעם ללא הפסקה, בסופו של דבר האדם ימאס באוכל הזה, וירגיש תחושה של גועל ושל דחייה ממנו, למרות שבעבר הוא מאוד אהב אותו. וכך הוא הדבר לגבי כל הדברים שבעולם. שאם האדם ייצמד אליהם יותר מידי, האדם ירגיש מהם דחייה. ואין שום דבר בעולם, שיכול להביא את האדם לתחושה של סיפוק אמיתי ושל שלמות אמיתית.

והשאלה היא, מה הופך דבר למעניין? וכיצד למצוא דברים מעניינים ולהרגיש בכל פעם תחושה של התחדשות?

והעניין הוא, כי האדם רוצה לחוות התחדשות. וההתחדשות שאותה חווה האדם, היא דבר רגשי שמתרחש בתוך האדם עצמו. ותחושת ההתחדשות, היא לא חיצונית אלא פנימית. וכל השינויים החיצוניים שהאדם מבצע אותם, הם כדי לחוות תחושה של התחדשות פנימית.

וישנם דברים מעניינים, שיוצרים אצל האדם התחדשות פנימית, גם כאשר האדם עושה אותם פעם אחרי פעם.

ומאחר שתחושת ההתחדשות היא פנימית, הרי שיש משהו פנימי שמתרחש בתוך האדם, שהוא זה שיוצר את תחושת ההתחדשות אצל האדם. והדבר הפנימי אצל האדם שיוצר אצלו את תחושת ההתחדשות, זה השכל של האדם.

כי כאשר האדם עושה איזה דבר, ההנאה של האדם מהדבר היא פנימית. וההנאה של האדם מהדבר, נובעת מהצורה שבה האדם מרגיש ביחס לדבר. והיחס והרגש של האדם אל הדבר, הם תוצאה של הצורה שבה הוא מסתכל על הדברים. וככל שהשכל של האדם מסתכל על הדברים בצורה ברורה יותר, כך האדם מרגיש טוב יותר ביחס לדבר.

והאדם מפיק הנאה מדברים מסוימים, בגלל התהליכים שמתרחשים בתת המודע שלו. כי גם כאשר האדם עושה דברים שנראים כשטויות וחסרי שכל, וגם כאשר האדם עושה אפילו טעויות שהוא יודע שהן טעות, ובכל זאת האדם עושה אותן ונהנה מהן, כגון לדוגמא לעשן וכיו"ב, הרי שהאדם מפיק הנאה מהדבר, בגלל דברים שמתרחשים בתוכו בעת ביצוע הפעולה.

ולמרות שהאדם לא מבין מה בדיוק עובר עליו, הרי שבתוכו יש תהליכים מסוימים שמתרחשים, שהם אלו שיוצרים אצל האדם את תחושת ההנאה.

ובכל דבר שיש בעולם, יש בו שכל מסוים. וכאשר האדם עושה דברים כלשהם, הדברים האלו משפיעים על התת מודע של האדם, וגורמים לתת מודע של האדם, להסתכל על המציאות בצורה חדשה וטובה יותר. וההסתכלות הפנימית של תת המודע של האדם על המציאות, היא יוצרת אצל האדם תחושת טוב. והדבר הזה גורם לאדם לאהוב את מה שהוא עושה.

והאדם נמשך לעשות דברים מעניינים. ודברים מעניינים, הם דברים שתת המודע של האדם לומד מהם משהו. ויש דברים שיש בהם המון שכל. ולמרות שאין לאדם מושג איזה שכל יש בדברים האלו, הרי שיש בהם המון שכל. והאדם נמשך לשכל שיש בדבר, למרות שהוא לא יודע מהו.

וכאשר האדם עושה דברים שהוא לא מסוגל להפיק מהם התחדשות שכלית, על ידי זה הדברים האלו הופכים להיות משעממים את האדם, והאדם לא מוצא בהם עניין. וכל זמן שיש התחדשות שכלית כלשהי אצל האדם, מהדבר שהוא עושה, הרי שהוא ימשיך למצוא עניין בדבר.

ויש דברים שהשכל שנמצא בהם הוא מוצפן. דהיינו, שיש רמות שונות של שכל בדבר. ובכל פעם האדם חווה את השכל שיש בדבר בצורה אחרת. לדוגמא, ספר קריאה טוב, שבכל פעם שהאדם קורא אותו, הוא מוצא בו טעם חדש, משום שיש בו רמות עומק שונות, שלא רואים אותם ממבט ראשון. ובכל פעם שהאדם קורא את הספר הזה שוב פעם, בכל פעם הוא מוצא חידוש אחר בספר, ולכן הספר הזה מעניין אותו.

ודבר מעניין באמת, הוא דבר שאפשר לעשות אותו לנצח, ועדיין הוא יעניין. ודבר שהוא לא מעניין אם עושים אותו יותר מידי פעמים, הרי שרמת העומק שיש בו מוגבלת.

והנה, בכל דבר בעולם יש את השכל של זה שיצר אותו. ובספר של החכם, יש את השכל של כותב הספר. וביצירת אומנות, יש את השכל של זה שיצר אותה וכיו"ב. וכל דבר שיש בעולם, הוא ביטוי של השכל של זה שיצר אותו. כי האדם יוצר את הדבר, לפי השכל שלו. והדבר, הוא הביטוי של השכל של היוצר. (הבהרה: יצירת אומנות, היא כל יצירה שיש בעולם. וגם ספר / סרט / דיבור וכיו"ב, זה הכל יצירות אומנות של זה שיצר אותן).

וכאשר אדם חכם יוצר יצירה, ביצירה הזאת יש הרבה שכל. ולכן יצירות של אנשים חכמים, הן יצירות מעניינות. משום שיש בהן רמות שונות של עומק.

ויש יוצרים חכמים, אבל שרמת העומק שלהן עמוקה מידי, ולא כל אחד מסוגל ליהנות מהשכל שיש ביצירה שלהם. ולכן יש יצירות אומנות של אנשים חכמים, שלא כל אחד מסוגל להבין את השכל שיש ביצירות האלו וליהנות מהן.

וכמו כן, כל יצירת אומנות מוגבלת ברמת העניין שבה, לרמת העומק שלה. כי היא לא יכולה לעניין, מעבר לרמת העומק שיש בה. ורמת העומק שיש ביצירה, היא מוגבלת לשכל של זה שיצר אותה. ולכן, גם יצירות של אנשים חכמים, גם הן יכולות לשעמם את האדם, אם הוא משיג בשכלו את כל השכל שיש בדבר הזה, ואז הדבר הזה לא יכול לחדש לו שום דבר, ואז הדבר הזה משעמם אותו.

והנה, כל יצירות האומנות שיש בעולם, הן כולן חלק מהמציאות. וכל דבר ודבר שיש בעולם, הוא סוג של יצירת אומנות של המציאות עצמה. וגם אבן פשוטה, היא יצירת אומנות של המציאות. ובכל דבר ודבר בעולם, יש שכל אין סופי של המציאות, שהדבר הזה הוא חלק ממנה.

ומי שלא יודע את השכל שיש בכל דבר, על ידי זה הוא מוגבל ליהנות מהדבר, רק כפי כמות השכל שהוא יכול להפיק מהדבר. אבל, מי שיודע את השכל שיש בכל דבר, ומי שמסתכל על כל הדברים שיש בעולם, כעל יצירת אומנות של המציאות השלמה עצמה, הרי שהוא מגלה מאגר אין סופי של שכל ושל יופי ושל טוב, שיש בכל דבר בעולם.

ומי שהוא חכם אמיתי, וחכם אמיתי הוא מי שהוא מבין את השכל הפנימי ביותר שיש בכל דבר ודבר בעולם, ומי שהוא חכם כזה...