כפי שכבר ביארתי מספר פעמים, השלמות קיימת, וכל אחד יכול להגיע אליה. ולא רק שכל אחד יכול להגיע אליה, אלא שכל אחד יגיע אליה גם אם הוא לא ירצה. ולא משנה לאיזה כיוון האדם ילך ומה האדם יעשה, האדם תמיד מתקדם לנקודה כלשהי, כך שבסופו של דבר, האדם יגיע אל הנקודה הסופית.

והשאלה היא, מה קורה אחרי שמגיעים לסוף הדרך? מה קורה כאשר האדם מגיע אל השלמות? מה קורה אחרי שהאדם הופך להיות מאושר באמת? האם אחרי שמגיעים לסוף מפסיקים להתקדם? אם מפסיקים להתקדם, אז איזה סוג של חיים זה ללא התקדמות? ואם ממשיכים להתקדם, אז מדוע זה נקרא שהאדם הגיע אל הסוף ואל השלמות? ולהיכן בדיוק אפשר להתקדם, אחרי שמגיעים לסוף הדרך?

והתשובה היא, כי כדי להבין ולדעת מה קורה אחרי סוף הדרך, לשם כך יש להבין מהי סוף הדרך. ואחרי שמבינים מהי המהות של השלמות ושל סוף הדרך, על ידי זה ניתן להבין מה קורה אחרי שמגיעים אל השלמות, ומה קורה אחרי שמגיעים לסוף הדרך.

וכפי שכבר ביארתי, המהות של השלמות, היא החיבור של ההפכים. כי כל דבר בעולם, לעולם הוא יהיה חסר את מה ששונה ממנו ואת מה שהפוך לו. ולא משנה מה יעשה ומה יהיה האדם, הוא תמיד יהיה חסר את שאר הדברים שהוא לא. והשלמות היא החיבור של ההפכים, דהיינו, הנקודה שבה האדם מסוגל להכיל בתוכו שני דברים שהפוכים זה מזה בבת אחת.

והשכל הזה שיכול להכיל את ההפכים, הוא השכל הגדול ביותר שקיים. והאדם מגיע לשכל הזה, רק אחרי שהוא מבין בשכלו את כל מה שביד היכולת של השכל האנושי להבין. ואחרי שהאדם מבין את כל מה שהשכל האנושי שלו מסוגל להבין, אז הוא רואה שההפכים מתחברים. ואז הוא מסוגל להכיל בתוכו את עניין החיבור של ההפכים.

וכאשר האדם מסוגל להכיל בתוכו את ההפכים, המשמעות של כך היא שהוא מסוגל להכיל בתוכו רגשית ושכלית, כל דבר וכל מצב, ועל ידי זה הוא חווה את השלמות. כי כל זמן שהאדם לא מסוגל להכיל בתוכו כל דבר, הוא לעולם יהיה חסר את מה שהוא לא יכול להכיל. אך כאשר האדם מסוגל להכיל בתוכו כל דבר, על ידי זה הוא חווה את השלמות ונמצא בנקודת השלמות.

ומי שיתבונן בעניין יראה, כי כל דבר בעולם, יש דבר אחר שגדול ממנו (או שקטן ממנו). וכל מספר שהאדם יבחר, תמיד יהיה מספר אחר שגדול ממנו. וכל מקום שאליו יגיע האדם, תמיד יהיה מקום אחר רחוק יותר ממנו. וכל זמן שאליו יגיע האדם, תמיד יהיה זמן אחר מאוחר יותר ממנו. כך שלכל הדברים שבעולם, אין סוף, ותמיד אפשר להתקדם עוד ועוד.

אבל, כאשר האדם משיג את היכולת להכיל בתוכו את ההפכים, זאת נקראת השגת האין סוף. כי היכולת להכיל את ההפכים, מהותה היא היכולת לאחד את הדברים. ואם האדם מסוגל לתפוס שני דברים הפוכים, כדבר אחד, הרי שהוא בעצם בנקודה של השגת האין סוף, כי אין דבר אחר שגדול ממנה.

כי כדי שיהיה דבר אחד שגדול יותר מדבר אחר, לשם כך צריך שיהיה שינוי בין הדברים. אך כאשר ההפכים מתחברים והכל אחד, במקרה כזה, אין אפשרות להתקדם יותר, מאחר שכל הנקודות זהות. וכאשר הכל אחד, אז אין יותר ואין פחות, אלא הכל אחד.

והשכל הגדול ביותר שהאדם יכול להגיע אליו, הוא החיבור של ההפכים. ואחרי שהאדם מסוגל לתפוס בשכלו ששני דברים הפוכים הם דבר אחד, הרי שלאחר מכן הוא כבר לא יכול לדעת יותר. כי *אי אפשר* לדעת יותר, ואין מה לדעת יותר. כי כאשר האדם תופס את הכל כדבר אחד, הרי שאין אח"כ יותר או פחות ושום דבר לא שונה משום דבר אחר, וממילא אי אפשר לדעת יותר, מאשר לדעת שהכל אחד.

ונדגיש, כי אל השכל הזה האדם מגיע בסוף הדרך, ורק בסוף הדרך. ואם ינסה האדם להגיע אל השכל הזה קודם זמנו, הרי שהדבר דומה לאדם שמנסה להרים משהו שאין ביכולת שלו להרים אותו, שהדבר הזה רק יגרום לו לנזק. והאדם צריך שתהיה לו את היכולת השכלית והרגשית להכיל את השכל הזה. ומי שאין לו את היכולת השכלית הזאת, הוא בעצם מנסה להעמיס על כלי הקיבול השכלי והרגשי שלו, מעבר למה שהוא יכול להכיל.

ולכן על האדם ללכת אחרי נקודת האמת שלו. דהיינו, על האדם לחפש את האמת שלו, וללכת אחרי נקודת האמת שלו. ועל ידי זה בסופו של דבר הוא יגיע אל האמת השלמה. והדבר דומה לאדם שמתאמן להרים משקל כבד. שעל האדם להתאמן להרים כפי היכולת שלו. ולמרות שהוא רוצה יותר, עליו להתאמן כפי כוחו, כדי לא לפגוע בעצמו.

ואחרי שהאדם הופך להיות מיומן באמת, בלהרים משקלים קטנים, אז הוא פתאום מסוגל בקלות להרים גם משקלים יותר גדולים וכן הלאה. עד שבסופו של דבר, האדם מסוגל להרים את המשקל הכבד ביותר וכולי.

וכך גם על האדם ללכת אחרי נקודת האמת שלו בדברים הקטנים, ולחפש את האמת ואת השלמות ואת הטוב בדברים הקטנים בחיי היום יום. עד שבסופו של דבר האדם יגיע אל השלמות הגדולה ביותר.

וכאשר האדם מגיע אל השלמות הגדולה ביותר, הדבר הזה כבר קורה מעצמו. היינו כי השלמות באה אל האדם מעצמה. והאדם לא צריך להתאמץ לעשות שום דבר, כדי לחוות את השלמות.

כי המהות של השלמות, היא חוסר מאמץ מוחלט. וכל זמן שהאדם מנסה להתאמץ להגיע אל השלמות הגדולה ביותר, הרי שהוא לעולם לא יוכל להגיע אליה. כי מהותה היא חוסר מאמץ. ואין שום דבר בעולם שהאדם יכול לעשות כדי להגיע אל השלמות עצמה, כי כל המהות של השלמות היא שהאדם מפסיק להתאמץ.

אבל האדם בהחלט כן יכול להתאמץ ולעשות דברים, שיקרבו אותו אל המצב שבו השלמות הסופית תבוא אליו מעצמה. והשלמות נמשכת לדברים שלמים ומושלמים. ואם האדם משתדל לעשות את מעשיו היום יומיים בצורה הטובה ביותר, על ידי זה בסופו של דבר השלמות הגדולה ביותר תבוא אליו מעצמה.

ולעשות את הדברים בצורה הטובה ביותר, בפשיטות פירושו הוא שעל האדם פשוט להשתדל להשיג את המטרות שלו בצורה הטובה ביותר שהוא יכול. וכאשר האדם משיג את המטרה שלו, הרי שהדבר הזה נחשב לטוב עבורו. וככל שהאדם מצליח להשיג טוב יותר את הטוב שלו, על ידי זה הרף של הטוב שלו עולה, כי בכל פעם האדם מגלה ומבין שיש משהו טוב יותר, עד שבסופו של דבר האדם משיג את השלמות.

ואחרי שהאדם מגיע אל השלמות, הרי שבעצם אין לו להיכן להתקדם. כי אילו הוא היה יכול להתקדם, הרי שהוא לא הגיע אל השלמות. ואם אפשר לשפר את המצב, הרי שהוא לא מושלם. ואם יש דבר טוב יותר, הרי שהדבר הנוכחי הוא לא מספיק טוב. והשלמות היא הנקודה שבה האדם מסוגל להכיל בתוכו את הרע, ועדיין להרגיש טוב, ואז ממילא אין יותר להיכן להתקדם.

*ואף על פי כן*, למרות שאין להיכן להתקדם, הרי ש*בוודאי כן יש להיכן להתקדם* גם אחרי שמגיעים לשלמות שאין שלמות אחריה ושאין שלמות גדולה ממנה, עדיין יש אפשרות להתקדם אל שלמות אחרת גדולה יותר ויותר.

ואיך בדיוק ניתן להגיע לשלמות יותר גדולה מהשלמות הגדולה ביותר? ומה בדיוק ההבדל בין השלמות הגדולה ביותר שאין שלמות אחריה, לבין השלמות שאחריה?

תשובה: כפי שהבנו, המהות של השלמות הוא חיבור ההפכים. ואחרי שמחברים את ההפכים לדבר אחד, ממילא כל הדברים שבאמצע מתחברים גם הם, וממילא אין יותר להיכן להתקדם. אבל, עדיין אפשר להתקדם בעוצמה של יכולת הכלת ההפכים.

כי יש אין סוף (אמיתי) של עוצמה עד כמה האדם מסוגל להכיל בתוכו את ההפכים. כי יש שני מצבים. או שהאדם מסוגל להכיל בתוכו את ההפכים, או שלא. אבל אחרי שהאדם כן מסוגל להכיל בתוכו את ההפכים, הרי שעכשיו הוא יכול להתקדם בהגדלת היכולת הרגשית שלו להכיל את השלמות ואת ההפכים.

והדבר דומה לאין סוף אחד שגדול יותר מאין סוף אחר. כי כאשר מחברים את ההפכים, הרי שזהו אין סוף. כי אין סוף וגבול בין הדברים, מאחר שהם אחד. וכאשר הכל אחד, דהיינו, כאשר אין גבול והפרדה וסוף בין הדברים, הרי שזהו אין סוף. אבל עדיין יש אין סוף עוצמה וחוזק לעד כמה האדם מכיל בתוכו את האין סוף.

ואחרי שהאדם מגיע אל האושר האמיתי, ואל השלמות שאין שלמות אחריה, ואל הטוב האמיתי וכולי, עכשיו הוא מתחיל לחיות את החיים באמת. כי כל זמן שהאדם לא הגיע אל הנקודה הסופית של הכלת ההפכים, הרי שהוא כל הזמן עובר שינויים והוא כל הזמן משתנה. וכאשר האדם מגיע אל הכלת ההפכים, הרי שהוא מפסיק להשתנות. ולמה משנה להיכן יתקדם האדם אחרי שהוא הגיע אל הנקודה הרחוקה ביותר, הרי שתמיד הוא יישאר באותה הנקודה.

והיתרון של האין סוף הוא, שגם אם האדם יפסיק להתקדם, הרי שהוא יכול לחיות לנצח עם היכולת השכלית והרגשית שלו להכיל את האין סוף. כי כאשר האדם מגיע לנקודת האין סוף, לאחר מכן הוא כבר אינו חסר דבר. והוא חווה את השלמות ושלמות מלאה, והוא יכול ליהנות מכל רגע ורגע מחדש, גם בלי להתקדם בעוצמת ההכלה של האין סוף.

אבל, הדבר הטוב בכל הסיפור הוא, שכאשר האדם מגיע למצב שבו הוא לא צריך יותר כסף, מאחר שכל הכסף שבעולם שלו, אז ורק אז הכסף שלו מתחיל לייצר עוד כסף ולגדול כל הזמן, בלי שום מאמץ כלל, ובלי שהדבר יהיה תלוי בו. וכפי שניתן לראות את כל זה בחוש, שככל שיש לאדם יותר כסף, כך הכסף שלו גדל מעצמו וכולי.

וכאשר האדם מגיע אל השלמות, אז השלמות מתחילה לרדוף אחריו, בלי שהוא יצטרף להתאמץ ובלי שהוא יעשה שום דבר. והכל קורה מעצמו. כי הזמן עושה את שלו. וכל רגע שעובר על האדם בתוך השלמות, הדבר הזה גורם לכך שברגע הבא הוא יהיה מסוגל להכיל את השלמות בצורה חזקה וגדולה עוד יותר. וכאשר האדם מגיע אל השלמות, אז השלמות רודפת אחריו וכל הזמן...