כפי שכבר ביארתי מספר פעמים, החכם הגדול ביותר והטיפש הגדול ביותר, שניהם נחשבים למשוגעים, משום שאף אחד לא מבין אותם. ומי שיתבונן בעניין יראה, כי יש קווי דמיון שונים בין החכם הגדול ביותר לבין הטיפש הגדול ביותר. והפעם נדבר על קו הדמיון של השיפוטיות.

ומי שיתבונן בעניין יראה, כי אחד מהדברים שמאפיינים את הטיפש, הוא בחוסר יכולת השיפוט הנכונה שלו. כאשר האדם לא מסוגל לשפוט את הדברים בצורה נכונה, הרי שהיכולת השכלית שלו נמוכה. וככל שהשכל של האדם גדול יותר, כך כושר השיפוט שלו גדול יותר וכולי.

אלא שכאשר האדם מבין את כל המציאות בשלמות, במקרה כזה אפשר לומר שהוא מפסיק לשפוט את המציאות. כי המהות של שיפוט המציאות, הוא בכך שהאדם יודע להבדיל בין טוב לבין רע. אך כאשר האדם מבין את המציאות בשלמות, הרי שהוא מבין את הטוב שיש בכל דבר, וממילא גם כושר השיפוט שלו נעלם. כי מאחר שהכל טוב באותה המידה, ממילא אין לאדם שיפוט כלשהו על המציאות, בדיוק כמו הטיפש הגדול ביותר בעולם.

אלא, שהחכם הגדול ביותר בעולם, הוא מסוגל להכיל בתוכו את ההפכים. ז"א, הוא גם מצד אחד יודע שהכל טוב באותה המידה, ואין לו שום שיפוט על העולם, ומהצד השני בהחלט יש לו שיפוט על העולם, ובהחלט גם הוא יודע להבדיל בין טוב לרע, אלא שהוא עושה זאת מתוך נקודת מבט של הכל טוב.

ונמצא אם כן, כי החכם הגדול ביותר שמבין את המציאות בשלמות, גם הוא וגם הטיפש הגדול ביותר, לשניהם אין שום שיפוט רע על המציאות. ועל שניהם אפשר לומר, "אין שכל אין דאגות". כי כאשר האדם מבין את המציאות באמת, על ידי זה הוא לא שופט אותה יותר, כי הכל טוב בעיניו באותה המידה. וממילא הוא כאילו זורק את השכל לגמרי, ואין לו שום יכולת שיפוט על שום דבר, בדיוק כמו הטיפש הגדול ביותר...