כפי שכבר ביארתי (כאן), אהבה עצמית אמיתית נובעת מהבנה של האדם את עצמו.

אז מדוע בעצם שהאדם יאהב את עצמו?

תשובה: כי ככה. בלי סיבה. משום שאין שום סיבה שלא.

הסבר:

האדם מטבעו אוהב את עצמו.

אם לא היה האדם אוהב את עצמו, הרי שהוא לא היה מנסה כל הזמן לעשות את מה שהוא רוצה.

האדם כל הזמן מנסה למלא את רצון עצמו, משום שהוא אוהב את עצמו.

גם מי שמתאבד, זה רק בגלל שהוא אוהב את עצמו ובגלל שהוא חושב בטעות שהמוות טוב יותר מאשר החיים.

גם מי שמלקה את עצמו, הוא עושה את זה רק בגלל שזה גורם לו להרגיש טוב עם עצמו = אהבה עצמית.

כך שהאדם מטבעו אוהב את עצמו.

כאשר ילד נולד הוא אוהב את עצמו ללא תנאי. הוא פשוט אוהב את עצמו ללא סיבה.

האושר והאהבה העצמית שאינה תלויה בדבר, היא תכונה מולדת (ראה כאן).

אלא מה? איך זה נעלם?

המאורעות השונים של החיים, גורמים למחשבה של האדם להשתבש ולמצוא סיבות למה לא לאהוב את עצמו באהבה בלתי תלויה.

ויש כאן 2 תהליכים שמתרחשים במקביל.

1 - האדם מתרגל לאהוב את עצמו בגלל דברים חיצוניים.

2 - האדם מוצא סיבות למה לא לאהוב את עצמו.

2 הדברים האלו גורמים לאדם לאבד את האהבה העצמית שטבועה בו מטבע מהותו.

כדי להגיע אל האהבה העצמית הזאת, צריך פשוט לחזור לנקודת ההתחלה.

לחזור לנקודת ההתחלה = לחשוב בצורה פשוטה כמו ילד קטן שאינו מתוסבך מהחיים.

האהבה העצמית שאינה תלויה בדבר כבר מוטמעת באדם עצמו. על האדם רק לחזור אליה.

ילד קטן = חוסר רגשות אשמה = אהבה עצמית שאינה תלויה בדבר.

ואיך חוזרים לנקודת ההתחלה?

תשובה: על ידי התבוננות פנימית של האדם על עצמו, בצורה שכבר ביארתי במקומות אחרים.

כאשר האדם מתבונן פנימה על עצמו ויודע על עצמו הכל = מבין את עצמו בשלמות, על ידי זה ההלקאה העצמית נעלמת ובמקומה חוזרת האהבה העצמית שכבר קיימת באדם עצמו מטבע מהותו.

כאשר האדם מבין את עצמו = מבין למה הוא רוצה את רצונותיו, למה הוא חושב את מחשבותיו, למה הוא בוחר את בחירותיו, על ידי זה הכעס העצמי נעלם, והאדם פתאום אוהב את עצמו בלי סיבה.

אין צורך בסיבה כדי לאהוב את עצמך.

לאהוב את עצמך, כי ככה, בלי סיבה, כמו שילד אוהב את עצמו.

האדם רק צריך לדעת את האמת הטובה על עצמו.

כאשר האדם יודע את האמת הטובה...