... - האם הוא אוהב או שונא את המציאות? אהבה אלוהית, אין סופית - שנאה אלוהית, אין סופית - אחדות אלוהית, אין סופית ובו יתבאר, כיצד אלוהים עצמו חווה את המציאות? האם הוא אוהב, או שונא את המציאות? ויש כאן 4 נקודות מבט שונות. ומנקודת מבט אחת, אלוהים לא אוהב ולא שונא ... כי כאשר יש רק אהבה בלבד, בלי שום שנאה כלל, הרי שאין לאהבה שום משמעות. וגם להפך, שאם אלוהים שונא את הכל בשנאה אלוהית, דהיינו, שנאה אין סופית, הרי שאין שום משמעות לשנאה. כך שאצל אלוהים, אין שום הפרדה בין שנאה לבין אהבה. שזהו רגש של שלמות האהבה ושלמות השנאה, כישות אחת. שיש אין סוף אהבה ואין סוף שנאה בבת אחת. דהיינו, רגש שלא ניתן להגדיר אותו, כאהבה או כשנאה, אלא רק כאחדות של אהבה ושנאה כאחד. וכאשר אין טוב ואין רע, כי אלוהים הוא טרם קיום הנפרדות של הטוב והרע, הרי שממילא אין אהבה ושנאה וכולי. ויש גם נקודת מבט נוספת, שבה, אלוהים אוהב את כל המציאות כולה, באהבה אלוהית, אהבה אין סופית (פחות אחד, כדי שתהיה משמעות לאהבה עצמה). ולמה אלוהים אוהב את הכל באהבה אין סופית? משום שהוא נמצא באחדות מוחלטת עם כל המציאות כולה. כי הוא מהווה את כל המציאות כולה. וכאשר הכל נמצא באחדות איתו, אין שום התנגדות ושום קונפליקט כלל, ואז ממילא יש רק אהבה. ונשאל: אם הכל נמצא איתו באחדות אחת מוחלטת, אז מה שייך לומר שאלוהים אוהב את המציאות? כי הרי כאשר הכל אחד ממש, אין שום משמעות להפרדה שבין אלוהים לבין המציאות! ואם באמת הכל זאת אחדות אחת, הרי שלא שייך שאלוהים יאהב משהו אחר כלשהו, וגם אין שום הפרדה בין אהבה לבין שנאה וכולי. וזה מחזיר לנקודת המבט שבה הכל אחד. ומנקודת מבט נוספת אפשר לומר, שאלוהים שונא את כל המציאות, בשנאה אלוהית, שנאה אין סופית (פחות אחד כנ"ל). כי אלוהים הוא הניגוד הגמור, של כל מה שישנו. וכל מה שישנו, נפרד מאלוהים, בתכלית ... היא הניגוד שלו. ומנקודת המבט הזו, אלוהים גם שונא את המציאות בשנאה אין סופית, דווקא מנקודת המבט, שהמציאות נמצאת באחדות איתו. שעל ידי זה הוא חווה חיסרון אין סופי, כי אין מה שישלים אותו, כי אין את הניגוד שלו. ולכן הוא שונא את עצמו ואת המציאות, שאין בה שום דבר שנפרד ממנו. ויש עוד נקודת מבט, שבה אלוהים גם אוהב חלק של המציאות, וגם שונא חלקים אחרים של המציאות וכולי. ומהי האמת? וגם כאן יש נקודות מבט שונות וכולי. ...

... אלוהים / להשיג שלמות אלוהית - האם אפשר ואיך אפשר להיות אלוהים ולהשיג שלמות אלוהית? ובטרם נשיב לשאלה הזאת, האם אפשר או אי אפשר, ואיך אפשר להיות אלוהים (אלוהים במובן של: המציאות המושלמת / מהות המציאות) ולהשיג שלמות אלוהית, נאמר, שמי שעיניו בקודקודו, עליו לשאול את עצמו, האם זה בכלל טוב יותר להיות אלוהים? ועוד נקודה למחשבה והיא, אם אלוהים הוא טוב שעושה טוב, ... טוב להיות אלוהים, ואם זה אולי הכי טוב להיות אלוהים, אז אם אלוהים הוא טוב באמת, הרי שהיה עליו לברוא עוד אלוהים ממש כמותו, ואת זה כמובן הוא לא עשה. אז אולי אלוהים מבין, שיותר טוב להיות בן אדם? ואולי זה טוב באותה המידה? ... רע , בדיוק כמו להיות בן אדם / תודעה / חלק מאלוהים וכולי. (אא"כ אתה אלוהים אמיתי, כפי שכבר ביארתי במקום אחר). ולמה? ונקדים ונאמר, כי כל בני האדם בעולם, תופשים את ישותו של אלוהים, בצורה שגויה. ועצם זה שהאדם עושה הפרדה ... והמציאות גדולה יותר מאלוהים האין סופי, ומכל שאר הישויות הסופיות. כי אם מצד האמת האובייקטיבית, אלוהים הוא אין סופי באופן מוחלט, אז זה אומר שיש רק אלוהים, וא"כ אין בני אדם וכולי, וזה כמובן לא אפשרי, כי האדם קיים, והוא לא ... אין סופי. וזה בעצם אומר, שלא יכול להיות קיים, גם אלוהים אין סופי. אלא, או שהכל אחד ממש, ואין שום הפרדה בין האין סוף לבין הסוף, שאז יש ישות אחת אין סופית בלבד, או שאם יש הפרדה בין היש סוף לבין האין סוף, אז אין שום אלוהים אין סופי באמת. כי האין סוף, נפרד מהצמצום ומהסוף, וא"כ הוא לא אין סופי באמת. והרעיון הוא, שגם אלוהים הוא ישות סופית עם רצון וכולי. כי אלוהים נתפש, כישות עם כוח אין סופי וכולי. והאדם הוא טועה, שנדמה לו, שאם הוא יהיה ... לו טוב יותר. והאדם, אם הוא יפקח את עיניו קצת, ויחשוב שהוא אלוהים ויכנס לחוויה של אלוהים, הוא יראה ויגלה מיד, שלהיות אלוהים כפי שהאדם תופש את אלוהים, זאת לא מציאה כ"כ גדולה כמו שזה נראה. כי גם לאלוהים יש רצון, ... של אלוהים, שום דבר לא נפרד ממנו. וזאת טעות גמורה. משום, שאפילו אם אלוהים מודע לעצמו, הרי שגם זאת נפרדות. כי הוא וידיעתו הם שניים. ואפילו אם לאלוהים יש רצון / מחשבה / רגש כלשהו, גם זאת נפרדות. כי כאשר הכל אחד ממש, לא שייך שמישהו יהיה מודע למשהו. כי כאשר הכל אחד, אין שום משמעות או חוסר משמעות לשום דבר, ולא שייך שום ידיעה כלל, אפילו לא ידיעה עצמית. כל שכן, שאם אלוהים רואה את העולם, וחווה אותו כאילו זה הוא, הרי שגם אצלו יש נפרדות. והאדם עושה את מעשיו כדי להרגיש טוב. ובתיאוריה, אם יצליח האדם להגיע אל השלמות, הרי שהוא יחדל מעשיה כלשהי ומרצון כלשהו. כי אם יש שלמות באמת, אז אין רצון כלשהו, כי אין שום חיסרון כלל, ואז אין שום עשייה כלשהי. ואלוהים, יש לו לכאורה כוח אין סופי. ואם כוחו אין סופי, הרי שהוא יכול ... יש חיסרון כלשהו. כי אחרת לא היה לו שום רצון כלל. וכפי שכבר אמרנו, אם אלוהים מודע לעצמו, הרי שהוא נפרד מידיעתו, וא"כ הוא חסר משהו. ולכן זה אומר, שגם אם האדם יהיה אלוהים, גם אז הוא ימשיך להרגיש שחסר לו משהו. וכל אחד יכול לעצום את עיניו, ולדמיין שהוא אלוהים, כפי מה שהוא מגדיר את אלוהים, ולראות, שאחרי תקופת זמן כלשהי, נמאס לו לאדם ... עשה זאת בלי לרצות זאת, כי עדיין לא היה לו רצון, ולא הייתה לו בחירה חופשית באמת. אלא אלוהים יצר את רצונו, בלי לרצות זאת, וממילא הוא משועבד לרצונו. כי יצירת רצונו, חזקה ממנו. וגם השינויים שברצונו שמשתנה כל הזמן, גם הם ... אי אפשר להבין את רצונו, הרי שאין שום משמעות למילוי רצונו. כי אולי הוא לא באמת רוצה, את מה שנדמה להם, שהוא אמר שהוא רוצה וכולי. ובכל מקרה, אם אין לאדם הבנה במהות האלוהים, הרי שממילא אין שום טעם לרצות להיות כמותו. כי לפחות ע"פ השכל, מצבו לא יותר טוב מאשר של האדם. אלא, שיש גם אלוהים אמיתי, שהוא האחדות והשלמות של המציאות. כי יש נקודת מבט של אמת, ששם הכל אחד ממש. ושם אכן אין שום ידיעה כלל ושום רצון ורגש ומחשבה כלל. וכל הרגשות והרצונות והמחשבות של העולם שלנו, הם כולם נכללים בבחינה אחת עם האחדות, שבה אין שום הפרדה כלל. והוא נגד השכל, שהנפרדות היא קיימת כנפרדות, ואעפ"כ היא אינה נפרדת מהאין ומההעדר המוחלט. ואלוהים ה