התאבדות. מדוע התאבדות אינה נובעת מייאוש אמיתי אלא רק מייאוש חלקי? מדוע מי שבאמת מיואש בשלמות אינו מתאבד? כיצד מסתדר המשפט אין שום יאוש בעולם כלל עם התאבדות של אנשים?

הסיבה לכך שאין שום ייאוש בעולם כלל, היא משום שמצד האמת אין בכלל ממה להתייאש. הכל כבר טוב.

הדבר דומה לאדם בריא שנדמה לו שהוא חולה והוא מנסה להתרפא ולא מצליח להיות בריא למרות שהוא כבר בריא. הדבר דומה גם לאדם שמנסה לנצח פיל ורוד שאותו הוא מדמיין.

נכון, המלחמה היא מלחמה. אך מצד האמת המלחמה בכלל לא מתרחשת.

המלחמה מתרחשת רק בצד הסובייקטיבי של האדם. מצד המציאות האובייקטיבית המלחמה אינה קיימת בכלל. ולכן לייאוש אין שום מקום.

בנוסף על כך, ככל שהאדם קרוב יותר לייאוש כך הוא גם קרוב יותר לאושר האמיתי.

הסיבה שהאדם אינו מאושר, היא רק משום שהוא לא התייאש לחפש.

ז"א האדם אינו מאושר משום שהוא כל הזמן רוצה מציאות שונה מהמציאות שלו. אם היה האדם מתייאש באמת מלרצות, אם היה האדם מגיע להבנה אמיתית שלעולם לא יהיה לו את מה שהוא רוצה, הרי שהוא היה מפסיק לרצות וממילא הוא היה נעשה מאושר.

ונחדד את העניין.

חוסר אושר נובע מתלות רגשית בצורה חיצונית של המציאות. כאשר הרצון החיצוני של האדם אינו תואם את הצורה החיצונית של המציאות, נולד חוסר אושר.

ייאוש חיובי הוא השלב שבו האדם מתייאש ומפסיק לחפש מציאות חיצונית שונה מהמציאות שלו, על ידי זה שהוא מתחבר לרצון הפנימי ביותר שלו.

הרצון הפנימי של האדם הוא להרגיש טוב. הרצון לקבל את המציאות. הרצון לא לרצות.

כאשר האדם מתחבר לרצון הפנימי ביותר של עצמו, על ידי זה הוא מתייאש במובן החיובי מלחפש את האושר, משום שהוא מבין שהאושר זמין עבורו כבר כרגע.

התאבדות לדוגמא נובעת מהרמה הכמעט קיצונית של ייאוש. אבל עדיין לא מדובר על ייאוש אמיתי ועל קיצוניות אמיתית.

אם אותו אדם שהתאבד היה מתייאש לגמרי, הרי שהוא לא היה מתאבד.

ונסביר את העניין.

אדם רוצה ברצון פנימי להרגיש טוב / להיות שמח בחלקו וכולי.

האדם כל חייו מנסה למצוא מציאות חיצונית כלשהי שבה נדמה לו שהוא יוכל להיות מאושר ולהפסיק לרצות משהו שונה ממה שיש לו.

התאבדות מגיעה כאשר האדם עוד לא התייאש לגמרי.

ז"א אדם שמתאבד עדיין מאמין בתוך תוכו שהיכן שהוא קיימת מציאות טובה יותר מהמציאות שלו ברגע הזה. שזהו בעצם המוות. האדם לא התייאש לגמרי מהמחשבה שקיימת מציאות כלשהי טובה יותר ממה שיש לו.

ובגלל שהוא מחפש את הטוב, ובגלל שהוא חושב שאם הוא ימות יהיה טוב יותר. משום כך הוא מתאבד.

הוא התאבד רק בגלל שהוא לא התייאש מלחפש את הטוב.

האדם התאבד משום שנדמה לו שהמוות טוב יותר מאשר החיים.

כאשר האדם מבין את המהות האמיתית של המציאות, דהיינו, שהאדם מבין שמצד המהות הפנימית של המציאות גם המוות וגם החיים הם רק צורה שונה של אותו הדבר, ממילא אדם כזה לא יתאבד, משום שזה חסר תועלת לחלוטין.

לא רק שזה חסר תועלת לחלוטין להתאבד, כי המוות הוא רק צורה שונה של חיים, אלא שכאשר האדם מבין את זה, ממילא אז הוא באמת מתייאש מלחשוב שיש משהו טוב יותר מאשר מה שיש לו. ואז הוא בעצם מתחיל להיות מאושר.

האושר מגיע רק כאשר האדם מתייאש לגמרי מהמחשבה שקיימת צורה כלשהי של מציאות שטובה יותר מהמציאות שלו.

כך שבכל מקרה אין שום יאוש...