בכל דבר בעולם יש שכל כלשהו. יש אנשים שמעדיפים להיות רציניים ולא ממש מתחברים לשטויות. אך יש אנשים שדווקא נהנים משטויות, נהנים לעשות שטויות ולהשתטות וכיו"ב. והשאלה היא, מדוע בעצם האדם מרגיש טוב כאשר הוא משתטה? מה הדבר הטוב שמסתתר בתוך שטויות?

והעניין הוא, כי השטויות מאפשרות לאדם להרגיש חיבור למציאות. מדוע? בגלל שהמציאות שלנו כ"כ חכמה עד כדי כך שאפשר לומר שהיא משוגעת. וכאשר האדם משתטה, על ידי זה תת ההכרה של האדם מתחבר טוב יותר למציאות.

ונסביר: המציאות שלנו מאוד חכמה. וכדי להבין את המציאות שלנו, לשם כך על האדם לחשוב בצורה לא מקובלת. חכמה ונכונה אך לא מקובלת ונפוצה. רוב האנשים בעולם לא מבינים את המציאות. מה שאומר שכדי להבין את המציאות, צריך לחשוב בצורה חכמה ושונה מרוב האנשים בעולם. ובעצם זה אומר שהמציאות שלנו היא סוג של משוגעת מרוב השכל שיש בה.

והנה האדם ביום יום לא מצליח להבין את המציאות, בעיקר בגלל צורת המחשבה המקובעת שלו. וכאשר האדם עושה שטויות, וכאשר האדם מתחבר לדברים של צחוק / בידור / בדיחות / הומור / שטויות וכיו"ב, על ידי זה האדם מרגיש חיבור בתת המודע שלו למציאות, ולכן בעצם הוא מרגיש שמחה וכולי.

והעניין הוא, כי בעולם שלנו יש טוב ורע. ואחד מהדברים שיש במעשי שטות, הוא ששם יש ערבוב של טוב ורע. ז"א בתוך השטויות הטוב והרע מתערבבים וההגדרות שלהם משתנות. חלק מההומור זה לקחת משהו רע ולצחוק עליו ולהרגיש טוב לגביו. כמו כן לפעמים האדם עושה ברגעי צחוק, דברים שנתפסים כלא מקובלים וכחריגים ביום יום.

והדברים האלו מבטאים בעצם את העניין שבו הטוב והרע והגבולות שלהם הופכים להיות מטושטשים. כי באמת מצד נקודת מבטה של המציאות, מנקודת מבטה תפיסת הטוב והרע שונה מנקודת מבטו של האדם על המציאות. דהיינו, מנקודת המבט של המציאות, הגבולות של הטוב והרע שיש לאדם הם שונים, כי מנקודת מבטה של המציאות, הטוב והרע מוגדרים אחרת.

והשטויות מבטאות את הסרת הגבולות ואת הסרת צורת החשיבה והקיבעון המחשבתי של האדם. וכאשר האדם שומע בדיחה, וכאשר האדם עושה שטויות, וכאשר האדם עוסק משתטה וצוחק, בתת המודע של האדם מתרחשים תהליכים של שינוי ההגדרות של הטוב והרע. של שינוי הגדרות השיפוט של האדם את המציאות.

וזאת הסיבה שבגללה אנשים אוהבים לעשות שטויות. משום שבתוכם זה מחבר אותם למציאות, על ידי זה שהשטויות משחררות את האדם מצורת המחשבה המקובעת שלו על המציאות.

ובנוסף לכל זה, אחד הדברים שהופכים בדיחה לטובה, היא ההפתעה שיש בה. היינו כי הבדיחות לוקחות דבר כלשהו והופכות אותו על פניו. דהיינו, מראות צד אחר שלו שעליו האדם לא חשב קודם לכן. והבדיחות הטובות, הן אלו שהופכות את הקערה על פיה ושיוצרות אצל האדם הפתעה גדולה וכולי.

והסיבה שהבדיחות מצחיקות את האדם, היא משום שבאמת כדי להבין את המציאות, לשם כך צריך המון חוש הומור. ז"א כדי להבין את המציאות צריך חשיבה לא מקובעת, חשיבה שבה לפעמים צריך להסתכל על הדברים מהכיוון ההפוך שלהם. ובמציאות שלנו יש דברים נפלאים ומופלאים שכדי להבין אותם, לשם כך על האדם להיות משוחרר מחשבתית.

והבדיחות משמחות את האדם, משום שהם מחברות אותו לנקודה שבה אפשר לחשוב גם בצורה שונה מהרגיל. צורת מחשבה שבסופו של דבר מאפשרת לאדם להבין את המציאות.

ואחרי שהבנו את כל הנ"ל, עכשיו נשאלת השאלה, אם שטויות זה כ"כ טוב, אז מדוע יש אנשים שמעדיפים להיות רציניים ולא ממש נהנים משטויות. ובכלל, מה הצד השני של המטבע? האם התכלית היא להשתטות? ודבר נוסף, אם שטויות ובדיחות זה כ"כ טוב, אז מדוע זה ממצה את עצמו ומדוע אפשר להשתעמם גם משטויות?

והעניין הוא, כי זה נכון שמצד אחד המציאות שלנו היא כאילו משוגעת מרוב החוכמה שלה, וזה נכון גם שצריך כאילו להשתטות כדי להבין את המציאות כנ"ל. אלא שמהצד השני המציאות שלנו היא לא טיפשה אלא מאוד חכמה. וכדי להבין אותה לשם כך צריך המון התבוננות וישוב הדעת.

ז"א כדי להבין את המציאות לשם כך צריך לשלב גם ישוב הדעת ומחשבה צלולה, אך גם לשלב חשיבה שטותית שמאפשרת לאדם להשתחרר מהקיבעון המחשבתי שלו. ולכן צריך את שני הכוחות האלו, גם את זה של השטויות וגם את זה של השכל.

וכאשר האדם משתטה, הוא מרגיש שמחה, כי התת מודע של האדם משתחרר מהשיפוטיות לגבי המציאות ומרגיש יותר טוב. אך מהצד השני האדם לא באמת מצליח להבין את המציאות על ידי השטויות. כי הבנת המציאות נעשית על ידי השכל. וגם אם השכל של הבנת המציאות גם אם הוא כאילו שטותי, אך עדיין הוא מתרחש באמצעות תהליך שכלי ולא באמצעות תהליך של חוסר התבוננות...