כאשר יש לאדם ספקות לגבי הדרך שעליו ללכת בה, הרי שהוא בעצם מרגיש שהוא הולך לאיבוד. והשאלה היא, מה עושים כאשר הולכים לאיבוד? איך למצוא את הדרך הנכונה שבה צריך ללכת?

ומי שיתבונן בעניין יראה, כי כאשר הולכים לאיבוד, קיימות שלוש גישות שונות מה הכי כדאי לעשות. הגישה הראשונה היא, שהדבר הכי טוב לעשות, זה לא לעשות שום דבר ולחכות שמישהו ימצא אותך. כי אם תנסה למצוא את הדרך חזרה, אולי תתרחק עוד יותר. ובהקבלה אלינו זה אומר, כי אם אינך מוצא את דרכך, פשוט תן לדברים לקרות, ומה שיהיה יהיה.

הגישה השנייה אומרת, כי כאשר הולכים לאיבוד, צריך לעצור ולנסות לחזור לנקודת ההתחלה. דהיינו, על האדם להשקיע את מירב המאמצים שלו בלחזור אחורה, עד שהוא יגיע לנקודת ההתחלה שממנה הוא יצא (אא"כ הוא ברח משם או שמקום המוצא כבר לא קיים יותר). ומנקודת ההתחלה אפשר לראות טוב יותר את הדרך שבה רוצים ללכת.

וע"פ הגישה הזאת, על האדם לנסות לשחזר את צעדיו, ולנסות להבין בעיקר, כיצד הוא הגיע למיקום הנוכחי שלו. ככל שהאדם מבין טוב יותר, איך הוא הגיע למצבו העכשווי, על ידי זה הוא יכול כאילו לחזור אחורה בזמן, אל נקודת המוצא שממנה הוא יצא, ומשם להחליט באיזו דרך ללכת.

ובהקבלה אלינו המשמעות היא, כי כאשר האדם מאבד את דרכו בחיים, עליו לנסות להיזכר בנקודת המוצא שלו. דהיינו, על האדם לנסות להיזכר במה שבאמת חשוב לו, ומה הרצונות הפנימיים שלו, שמהם נוצרו הרצונות שיש לו כרגע. כי כל רצון שיש לאדם כרגע, הרי שהיה קודם לכן איזה משהו אחר שיצר את הרצון הזה. ועל האדם לנסות להבין, כיצד הוא הגיע לנקודה העכשווית שבה הוא לא מוצא את עצמו. ועל ידי זה הוא יכול להבין טוב יותר מה לעשות ואיך להתקדם.

ולגישה הזאת שאומרת שצריך לנסות לחזור אחורה לנקודת המוצא, יש היבט נוסף. והוא, כי כאשר האדם עדיין ילד קטן, הרי שהחיים שלו כאילו פשוטים יותר. וכאשר האדם מתבגר, על ידי זה לפעמים האדם כאילו שוכח את הדברים שבאמת חשובים בחיים, ובטעות נתפס לכל מיני דברים מיותרים, שגורמים לו להרגיש שהוא הולך לאיבוד.

וע"פ הגישה הזאת שאומרת שצריך לנסות לחזור לנקודת ההתחלה, על האדם לנסות לחזור לחשיבה הפשוטה יותר שהייתה לו בגיל הילדות. חשיבה שבה הדברים נלקחים יותר בקלות. וזה בעצם סוג של לחזור לנקודת ההתחלה.

וקיימת גם גישה שלישית שאומרת, שכאשר האדם הולך לאיבוד, עליו לעצור ולנסות להבין טוב יותר להיכן הוא רוצה להגיע בסופו של דבר, בלי קשר לאיך הוא הגיע לנקודה הנוכחית. ועל האדם פשוט להגדיר עבור עצמו מחדש וטוב יותר, את המטרה הסופית שאליה הוא רוצה להגיע, ולנסות להגיע לשם.

ובהקבלה אלינו זה אומר, שאם האדם הולך לאיבוד, עליו להגדיר עבור עצמו טוב יותר, את המטרה הסופית שאליה הוא שואף להגיע, ועליו לנסות למצוא כוחות מחודשים להשיג את המטרה הסופית שלו.

כי לפעמים האדם רוצה להשיג איזו מטרה, ובדרך הוא מגלה שהמטרה הזאת לא ממש מתאימה לו, או שאין לו מושג איך להשיג אותה. ובמקרה כזה, באפשרותו של האדם להגדיר עבור עצמו מחדש וטוב יותר, את המטרה הסופית שאליה הוא רוצה להגיע. ופשוט לנסות לחפש דרכים להגיע לשם.

ונחדד: הגישה הראשונה אומרת, שב ואל תעשה ותן לדברים לקרות. הגישה השנייה אומרת, תנסה לחזור אחורה למצב הראשון שבו היית לפני ההסתבכות הרגשית. והגישה השלישית אומרת, תגדיר מחדש מטרה שאליה אתה רוצה להגיע, ותנסה להתקדם אליה מחדש. והשאלה היא, מה באמת הכי נכון לעשות?

ובאמת קיימת גם גישה רביעית שאומרת, תנסה לראות במה אתה יכול להיאחז, ובאמצעות נקודת האחיזה הזאת, תצליח להגיע להיכן שאתה רוצה להגיע. כאשר האדם הולך לאיבוד, המהות של זה היא, שהאדם חווה חוסר ידיעה. חוסר הידיעה של האדם וחוסר ההבנה שלו את עצמו ואת המצב שבו הוא נמצא, הם אלו שיוצרים אצלו תחושה שהוא הלך לאיבוד. ובמקרה כזה, על האדם לנסות למצוא נקודת אחיזה כלשהי, דהיינו, אמת כלשהי להיצמד אליה, ובאמצעותה לצאת מכל התסבוכות.

כאשר האדם מרגיש ספקות ובלבול, עליו לנסות למצוא נקודת אמת כלשהי, דהיינו, דבר שהוא בטוח בו, ודבר כלשהו שעליו הוא יכול להישען. ובאמצעות אחיזה בנקודה הזאת, על ידי זה באפשרותו של האדם להרחיב את נקודת האמת הזאת, עד שהוא יגיע לראיה ולהבנה נכונה יותר של המציאות.

כאשר האדם מרגיש שהוא הולך לאיבוד, עליו לנסות לעצור ולהיזכר בדברים שבהם הוא בטוח. דהיינו, לנסות להתחבר לדברים שבאמת חשובים, ולדברים שבהם הוא יותר בטוח. וגם אם האדם לא בטוח בשום דבר, עליו לנסות להיאחז במה שהוא יותר בטוח בו. דהיינו, על האדם לנסות לראות, מה הוא כן מבין ומה כן ברור לו לגבי המצב שלו...