אם תצליח להגיד למישהו את מה שהוא חושב, בלי שהוא יגיד לך את זה, ו / אם תצליח להגיד למישהו את מה שהוא רוצה להגיד לך, עוד לפני שהוא יאמר לך את זה, זה יגרום לו להרגיש שאתה מבין אותו היטב, ויגרום לו להרגיש שאתה קרוב אליו, וממילא לתת בך אמון. אא"כ הוא חושד בך, שאז זה יכול להשיג דווקא את התוצאה ההפוכה, שאתה דווקא אמור לשדר לו, שאין לך עליו מידע מוקדם וכולי.

כמו כן, אם תגרום למישהו להבין את עצמו, בדברים שהוא לא מבין את עצמו ושהוא היה מאוד רוצה להבין את עצמו בהם, ושהוא יחשוב שנתת לו הסבר נכון לגבי עצמו, זה יגרום לו לחשוב שאתה קרוב אליו, ולהרגיש כלפיך תחושת קרבה.

"אתה לא יכול לעשות X" מול הניסוח "אי אפשר לעשות X" - הניסוח השני, יוצר תחושה יותר בלתי אפשרית לביצוע של הדבר.

נניח שאתה רוצה לשכנע מישהו במשהו, באפשרותך להכניס אותו לתחושה שאתה רוצה שהוא ירגיש לגבי דבר כלשהו, על ידי זה שתדמה לו את הדבר, לדבר אחר שבו הוא יותר בטוח שכך הדבר.

לדוגמא, נניח שאתה אומר למישהו "אי אפשר לעשות X", ואתה רוצה שהוא יאמין לך. אז באפשרותך לומר לו "אי אפשר לעשות X, כמו שאי אפשר לעוף באוויר (או כל דוגמא אחרת) ". והדימוי, יכול להיות שהוא לא נכון. אבל ברגע שהוספת את המידע של "אי אפשר ללכת באוויר, אז המוח של השומע, יש לו עכשיו 3 שאלות במקום שאלה אחת, וזה גורם לו להאמין לך יותר בקלות.

ואסביר: נניח שאתה אומר למישהו "אי אפשר לעשות X". הוא שואל את עצמו, האם באמת אי אפשר לעשות X?!

ונניח שאתה מוסיף "כמו שאי אפשר לעוף באוויר". אז ממילא יש לו עכשיו 3 שאלות. שהן, 1 - האם אפשר לעשות X. 2 - האם אפשר לעוף באוויר. 3 - האם אכן X הוא כמו הדוגמא של לעוף באוויר.

ואז השומע מתמקד בלשאול את עצמו, האם באמת אי אפשר לעוף באוויר? והתשובה שמתקבלת אצלו היא שאכן אי אפשר לעוף באוויר, ואז הוא נכנס לחוויה של דבר שאינו אפשרי. ומכאן הרבה יותר קל לו להאמין, שאכן גם לא אפשרי לעשות את הדבר הראשון. כי הוא כבר בתחושה של הדבר שאינו אפשרי.

והרעיון הוא, שאם תביא דימוי שבו השומע יחשוב שאתה בטוח צודק, זה יגרום לו יותר לחשוב שאתה צודק באופן כללי. ובפרט אם תביא לו דימוי, שיצור אצלו את התחושה שאתה רוצה שהוא ירגיש לגבי הדבר הראשון שעליו הוא מהסס.

לדוגמא "אנחנו חייבים לעשות X, כמו שאנחנו חייבים לאכול כדי לחיות". שגם יש הסכמה של השומע לחלק השני של המשפט. וגם כאשר הוא מסכים למשפט, הוא כבר נכנס לחוויה שהוא אכן חייב לעשות משהו. ואז קל לו יותר להאמין שגם את הדבר הראשון הוא חייב לעשות.

ולמה זה עובד ככה? אז ראשית ככל שיש לשומע יותר מידע, כך קשה לו יותר לנתח את המידע. והמידע של "אנחנו חייבים לאכול כדי לחיות", הוא סוג של מידע הסחה, שמטרתו היא גם כדי להסיט את דעתו של השומע מהתחלת המשפט ולשאול את עצמו, האם זאת האמת, על סוף המשפט, במקום לעשות זאת באופן נייטרלי על התחלת המשפט ובלי הסחה כלשהי.

אבל בנוסף, כאשר המוח של השומע נמצא בחוויה כלשהי, אז למוח האנושי יותר קל להישאר באותה החוויה והתחושה, מאשר לעבור לחוויה הנגדית שלה. כי זה כרוך במאמץ מחשבתי גדול יותר.

ז"א אם לדוגמא יש לך רצף של שאלות של כן / לא, ואתה עונה עליהן "כן" לחלק מהשאלות ברצף, כי אתה חושב שאכן התשובה היא כן, ופתאום מופיעה שאלה שאתה לא בטוח לגביה, אז הרבה יותר קל להמשיך את המגמה של ה"כן", מאשר לעבור למגמה נגדית של לענות "לא". כי המוח מתעייף כשהוא עובר מדעה אחת לדעה הנגדית שלה. ולהישאר באותה הדעה, זה כאילו נעשה בצורה אוטומטית ביותר קלות.

אבל יש לדעת, שלפעמים דווקא אם תביא לשומע דוגמא שהוא יסכים עליה, דווקא זה יגרום לו לא להסכים איתך על התחלת המשפט. ומתי זה יכול לקרות? תשובה: כאשר התחושה שהוא יקבל מהדוגמא, תהיה רעה שהוא ירצה להתנגד לה. ואז הוא יממש את ההתנגדות שלו, על הטענה העיקרית שלך, מאחר שהוא לא יכול להתנגד לדוגמא.

ואתן דוגמא מחינוך ילדים. לדוגמא "אתה חייב לעשות שיעורים, כמו שאתה חייב לא לאחר לבית הספר". אז נניח שהילד מסכים שהוא חייב לא לאחר לבית הספר, אבל זה יכול לגרום לו להרגיש רע, ודווקא לרצות לומר, אם אני לא יכול לאחר לבית הספר, אז לפחות אני כן יכול לא לעשות שיעורים.

ז"א, שאם הילד מסוגל להרגיש שהוא חייב לעשות משהו בכמות כלשהי, אז אם היית אומר לו "אתה חייב לעשות שיעורים", יכול להיות שהייתה לו יכולת להכיל את המידע הזה ולהסכים איתו. אבל התוספת של "כמו שאתה חייב לעשות דבר אחר", גורמת לכך שהוא יבזבז אצל עצמו את היכולת שלו להרגיש שהוא חייב לעשות דברים, ואז דווקא הוא יתנגד למה שאמרת לו לעשות. כי עכשיו הוא דווקא רוצה להתנגד לטענה המרכזית שלך, בגלל שהדוגמא שנתת, יצרה אצלו את הרצון להתנגד לטענה שלך.

ולכן, צריך לדעת, מתי אם תביא דוגמא זה יגרום לשומע להסכים איתך יותר ומתי זה יגרום לו להסכים איתך פחות.

לפעמים אתה רוצה להעביר למישהו מסר מסוים, אבל אתה חושד שאם תאמר לו את המסר, הוא יחשוד בך שאתה מנסה לעשות עליו מניפולציה כלשהי, ושאתה אומר את המסר הזה, לא בגלל שהוא אכן האמת, אלא בגלל שנוח לך יותר עם המסר הזה.

במקרה כזה לדוגמא, באפשרותך לעשות דווקא את ההפך. דהיינו, לומר לשומע דווקא את מה שהוא לא היה מצפה שתאמר, דהיינו, לנקוט בעמדה הפוכה ומנוגדת לעמדה שהוא חושב שנוח לך יותר לנקוט בה. ואח"כ להוסיף / לשלב את העמדה המקורית שאתה רוצה לומר אותה.

כך אתה מעביר לשומע את התחושה, שאתה לא רץ להביע את העמדה שהוא חושב שאתה תרצה להביע, אלא אתה בכלל מביע את העמדה הנגדית. ורק אח"כ אתה מביע את העמדה המקורית, רק משום שהיא אכן האמת.

לדוגמא: נניח שאתה רוצה לומר ללקוח, שהמוצר הוא מוצר זול, כדי שהוא יקנה אותו. אלא, שאם תאמר לו בצורה ישירה שהמוצר הוא זול, הוא יחשוב שאתה אומר כך, כדי לשכנע אותו. ולכן באפשרותך לומר לו, "תראה, המוצר הזה לא הכי זול, אבל בתכלס, ביחס למה שאתה מקבל כאן, המוצר הזה מאוד מאוד זול".

ובניסוח כזה לדוגמא, בהתחלה אתה נוקט בעמדה שנשמעת פחות נוחה לך. אבל אח"כ אתה נוקט בעמדה שיותר נוחה לך, ומשדר יותר אמינות. כי אתה כאילו אובייקטיבי, שלא מפחד לנקוט בעמדה שפחות נוחה לו.

כל אירוע שקורה לך, טוב או רע, תמיד באפשרותך בצורה כלשהי לקחת עליו אחריות, ותמיד באפשרותך בצורה כלשהי, להסיר מעצמך אחריות ולומר שמישהו אחר אחראי לטוב / רע שקרה.

והרעיון הוא, שהאדם מול עצמו, עליו לקחת אחריות על הכישלונות שלו, וגם אם נראה לו שזה לא בגללו הטעות שקרתה, כדאי לאדם לנסות למצוא למה זה כן בגללו מה שקרה. כי זה מאפשר לאדם לשלוט במצב, וללמוד איך בפעם הבאה הוא יכול למנוע את הטעות פעם נוספת. אלא, שזה נכון רק ביחס של האדם כלפי עצמו.

אבל כלפי חוץ, בד"כ כאשר אתה מואשם במשהו, כדאי לגלגל את האחריות על מישהו אחר. וצריך לשים לב, מתי אתה לוקח אחריות מול עצמך, ומתי אתה מסיר אחריות, כאשר מאשימים אותך במשהו, כלפי חוץ.

וכמובן, שיש מקרים שבהם דווקא יש אינטרס לקחת אחריות גם על טעות, כדי לשדר סוג של אחריות אישית וכיו"ב.

וכמובן שבדברים טובים, רצוי לקחת אחריות כלפי חוץ. אא"כ מדובר על מקרים שבהם כדאי להעביר את האחריות למישהו אחר ולתת קרדיט למישהו אחר, כדי לשדר שאתה יודע לפרגן וכולי. והכל לפי ההקשר, אבל צריכים להיות מודעים לכל ההיבטים האלו...

אם אתה רוצה לגרום למישהו לעשות משהו, אתה צריך ליצור אצלו אינטרס לעשות את מה שאתה רוצה שהוא יעשה. ולפעמים, האינטרס יכול להיות רגשי, כגון לדוגמא העלאת הערך העצמי של האדם השני, מולך. ואת זה ניתן לעשות, על ידי זה שאתה משדר לאדם השני, כאילו הוא עושה לך טובה, שהוא "עוזר" לך לעשות את מה שאתה רוצה שהוא יעשה.

ואסביר: כאשר אתה מבקש ממישהו לעשות משהו, אוטומטית, המוח של השומע מרגיש שמישהו נתן לו הוראה / ציווי / בקשה לעשות משהו, ואז ממילא הוא מרגיש שהוא נמצא בעמדת נחיתות, מול המבקש. כי הוא כאילו העבד, שעושה את מה שהמלך אומר לו לעשות. ואז אוטומטית, המוח של השומע, מעדיף דווקא לסרב ולא לעשות את מה שאתה מבקש ממנו לעשות, כי הוא מרגיש סוג של השפלה, שאומרים לו מה לעשות. כי החזק, אומר לחלש מה לעשות.

לעומת זאת, אם תשדר לשומע, שכאילו אתה צריך אותו, ושהוא כאילו עושה לך טובה שהוא יעשה כך או אחרת, זה בעצם מפרגן לאגו של השומע, ואז קודם כל הוא מרגיש יותר בנוח לעשות את מה שאתה מבקש ממנו. כי זה מעיד על חוזקה ולא על חולשה. ובנוסף, זה סוג של לשתול מחשבה של פיתוי לתת מודע, שכאילו אומר לשומע, אם תעשה כך, אני אעריך אותך יותר, ואתה תרגיש שאתה חזק יותר ובעל יותר ערך, כי עשית לי טובה. ואם לא תעשה את זה, ממילא תפסיד את ההזדמנות שלך להרגיש חזק.

אם אתה רוצה לגרום למישהו לעשות משהו, עליך לשאול את עצמך, מהם הרעיונות שאם הוא היה מסכים איתם, הוא היה עושה את מה שאתה רוצה שהוא יעשה. ועליך לטפטף אצל השומע את הרעיונות האלו, שממילא יובילו אותו לעשות את מה שאתה רוצה.

וכמובן, שבאפשרותך לשאול את עצמך...