X קרה בגלל Y. או בגלל Y קרה X. מה ההבדל שבין 2 צורות הביטוי האלו? לדוגמא: איחרתי בגלל הפקקים, מול המשפט, בגלל הפקקים איחרתי. מה ההבדל שבין 2 צורות הביטוי האלו?!

והתשובה היא, שאם אתה רוצה להסיר מעצמך אחריות, עדיף דווקא להקדים את הסיבה לתוצאה. ז"א אם ברצונך לומר שהתוצאה היא לא בגללך אלא בגלל דבר אחר, אז מראש עדיף להתנסח בצורה של "בגלל X סיבה כלשהי, קרה Y תוצאה כלשהי". ובכך בעצם אתה מעביר מראש את האחריות לסיבה X.

ולעומת זאת, אם ברצונך לשדר שאתה הסיבה של הדבר ושהדבר בגללך, גם אם הוא לדוגמא לא בגללך, עליך דווקא להקדים את התוצאה לסיבה. לדוגמא, במקום לומר "X לימד אותי איך לעשות את הדבר, והצלחתי לעשות אותו", במקום זה עליך לומר "הצלחתי לעשות את הדבר, בגלל ש X לימד אותי איך לעשות אותו".

וכמובן לגמרי, שאם אתה רוצה לקחת קרדיט על משהו, אתה לא חייב לציין את הסיבה לכך שהצלחת לעשות את הדבר. אלא באפשרותך לדוגמא לומר "הצלחתי לעשות את הדבר", בלי להוסיף שמישהו לימד אותך איך לעשות זאת. או לדוגמא, באפשרותך לציין את הסיבה של הדבר, אבל כדרך אגב, בלי שימוש במילת סיבה. ז"א במקום לומר "הצלחתי X בגלל Y", במקום זה תאמר "הצלחתי X, וגם Y". או בכל צורת ביטוי אחרת, שלא גורמת למשפט להישמע, כאילו יש סיבה אחרת שלא קשורה אליך, שהיא אחראית לתוצאה שלך.

אבל במידה ואתה חייב לציין את הסיבה שהדבר קרה, אז אם אתה רוצה להסיר אחריות, תציין קודם את הסיבה האחראית, ואח"כ את התוצאה שממילא משתמע שהיא באחריות הסיבה. ואם אתה רוצה לקבל קרדיט על הדבר, אז תציין את הסיבה אח"כ, כך שלפחות בהתחלת המשפט, זה ישמע שאתה אחראי לתוצאה שקרתה, וכאילו הקרדיט מגיע לך.

ויש לשים לב גם להבדל שבין "X קרה בגלל Y /*בגלל* Y קרה X" לבין צורת הניסוח "X קרה וגם קרה Y" וכיו"ב ניסוחים שונים. שצריך לשים לב, שניתן לומר את אותו המשפט בדיוק, אבל פעם אחת להשתמש במילה של סיבתיות, ופעם אחת לא להשתמש במילה של סיבתיות.

והרעיון הוא, שלפעמים אתה רוצה לציין את הסיבה (לפני / אחרי התוצאה), אבל אתה לא רוצה שישתמע שזאת הסיבה באופן מוחלט, אלא שתהיה תחושה שזאת הסיבה, אבל לא בצורה ברורה מידי. ואז במקרה כזה, ניתן לנסח את המשפט במבנה של סיבה ותוצאה, אבל במקום להשתמש במילה שמציינת סיבתיות בצורה ישירה, כגון "בגלל ש / מפני ש" וכיו"ב, במקום זה ניתן לציין את הסיבה בצורה של כאילו תוספת של עובדה אחת ליד עובדה אחרת.

כי לפעמים, אתה רוצה להאשים מישהו אחר, אבל לא רוצה שיראה שאתה מאשים אותו. או שאתה רוצה / חייב לתת קרדיט למישהו אחר, אבל אתה לא רוצה שהקרדיט יעבור אליו. ואז אתה יכול לציין את הסיבה, כתוספת על התוצאה, בלי להשתמש במילה של סיבתיות.

כאשר אתה מנסה לשכנע מישהו במשהו, תנסה להשתמש בכמה שיותר אמיתות בעיני השומע ובכמה שיותר עובדות / טענות / הנחות יסוד וכיו"ב, שהשומע חושב שהן נכונות, בלי קשר לטענה המרכזית שאתה רוצה שהוא ישתכנע בה.

ז"א שעליך למצוא דרך, לשלב את הטענה שלך, שהשומע לא בטוח בה, בתוך ומוקפת ומבוססת על המון טענות אחרות ורעיונות אחרים, שהשומע חושב שהם נכונים. וככל שהשומע נמצא יותר בחוויה שבה הוא חושב שהפרטים שאתה מוסר לו הם אמת, כך מנגנון הבקרה שלו נחלש ונכבה, וקל לך יותר לשכנע אותו במה שאתה רוצה.

אם ברצונך לשדר אמינות מול השומע, תציין בפניו עובדות שהוא חושב שהן נכונות, אבל שהן ידועות רק לו. ז"א לא רק חשוב שתכניס את השומע לחוויה שבה הוא מסכים עם הדעות שלך, כדי שיהיה לך יותר קל לשכנע אותו להסכים לדעה העיקרית שלך שאתה רוצה לשכנע אותו, אלא החוכמה היא גם לדעת לקחת עובדות, שהשומע חושב שהן נכונות, אבל שאלו יהיו עובדות שרק השומע יודע עליהן / חושב שהן נכונות.

ז"א שאם אתה אומר למישהו, עכשיו בוקר והשמש זורחת בחוץ, אז למרות שהוא יאמר נכון על העובדות שלך, עדיין אתה לא רוכש את האמון שלו יותר מידי, כי הוא לא חווה בעוצמה חזקה את ההסכמה שלו איתך. כי מבחינתו, הוא היה מסכים גם עם כל אחד אחר שהיה אומר לו את העובדות האלו.

והרעיון הוא, שכדי לגרום למישהו להסכים איתך, עליך לגרום לו לחוות בצורה מאוד חזקה, את זה שהוא מסכים איתך. שהוא יחווה את ההסכמה איתך ושהוא מסכים איתך, בצורה מאוד חזקה. ואז יהיה קל יותר לגרום לו להסכים איתך, גם על דברים אחרים.

ואיך גורמים לזה לקרות? אז אם לדוגמא אתה מציין בפניו עובדות שרק הוא יכול לדעת אם הן נכונות או לא, אז לדוגמא הוא חווה בך משהו יותר אמין. כי הוא מבין שאתה לא סתם מציין בפניו עובדות שידועות לכל, אלא שאתה כנראה באמת איש אמת. כי אתה יודע משהו, שרק הוא יודע אותו. ואז ממילא אתה לא סתם מישהו שאומר דברי אמת רגילים, אלא אתה אדם מיוחד שאומר דברי אמת, שרק מי שיודע את האמת, רק הוא יודע אותם.

או לדוגמא, אם תציין עובדות / טענות / רעיונות, שהשומע יסכים איתך עליהן, אז גם כאן, אם תציין דעות שרק השומע חושב שהן נכונות, כגון לדוגמא דעות שהן לא בקונצנזוס וכיו"ב, אלא שהן דעות אישיות של השומע, אז במקרה כזה, השומע יחווה את ההסכמה שלו איתך, בצורה יותר חזקה.

כי בעצם הוא חווה, שהוא מסכים איתך, בניגוד לאנשים אחרים שהוא לא מסכים איתם, לגבי הדעות הספציפיות. או אם מדובר על עובדות שידועות רק לשומע, הוא בעצם חווה, שהוא מסכים איתך, יותר מאנשים אחרים, שלא יודעים את העובדות, ושאיתם לא בטוח שהוא היה מסכים.

ז"א שעליך לחדד אצל השומע, את התחושה ואת החוויה, שהוא מסכים איתך. שהוא לא סתם יסכים איתך, אלא שהוא ממש ירגיש את ההסכמה שלו איתך. שההסכמה לא תהיה בנאלית / מובנת מאליה / שגרתית וכיו"ב, אלא שהיא תהיה ייחודית עד כמה שאפשר. וזה גורם לשומע לתת בך אמון, גם על דברים אחרים.

לפעמים, כאשר אתה רוצה לטעון טענה מסוימת, היא תשמע יותר אמינה, אם לפני שתטען אותה, תסביר גם את העמדה המנוגדת לה. כך העמדה שתציג לאחר מכן, תשמע הרבה יותר אמינה / אובייקטיבית, שלוקחת בחשבון גם את הדעה המנוגדת.

לפעמים יש מצבים, שבהם השומע מסכים איתך, והוא חושב את מה שהיית רוצה שהוא יחשוב, כגון לדוגמא שהוא אומר שהוא מסכים איתך ומסביר את העמדה שלך, אבל אתה צריך לשים לב לכך, שלפעמים הוא מציג את העמדה שלך, בצורה שעלולה בהמשך לגרום לו להתנגד לה. ועליך לדעת לתקן אותו, למרות שהוא מסכים איתך.

לדוגמא, נניח שאתה אומר למישהו, כדאי לך לעשות X. כאשר בפועל היית שמח שהוא יחשוב שהוא חייב לעשות X. אבל לצורך העניין, כדי לא ליצור אצלו התנגדות, אתה אומר לו שכדאי לו לעשות X, כדי שהוא לא ירגיש שהוא חייב ויתנגד לזה. אז לפעמים השומע מסכים איתך, ואומר לך שהוא מבין שהוא חייב לעשות X. ולכאורה, הוא מסכים איתך, בדיוק כפי מה שרצית שהוא יחשוב.

אלא, שזאת מלכודת שנופלים בה הרבה אנשים שלא מומחים לשכנוע. כי לפעמים עליך לדעת, שלמרות שמשאלת הלב שלך התמלאה, הרי שקיימת סכנה שמא היא תתנפץ ברגע הבא. ז"א שלמרות שהשומע מסכים איתך שהוא חייב לעשות X, כפי שהיית רוצה שהוא יחשוב, הרי שאם הוא חושב שהוא חייב לעשות X, הרי שלמרות שהוא מסכים לכך כרגע, הוא יכול להתנגד לכך ברגע הבא, משום שהוא "לא הבין אותך נכון".

ולכן במקרה כזה לדוגמא, למרות שהשומע מסכים עם מה שהיית רוצה שהוא יחשוב, עדיין עליך לתקן אותו, שהוא יחשוב את מה שאתה רוצה שהוא יחשוב בשלב הראשון, דהיינו, שרק כדאי לו לעשות X ושהוא לא חייב לעשות X. כדי שעל ידי זה, המחשבה תוכל להישאר אצלו לאורך זמן.

ולמרות שנראה לכאורה, שאתה מחליש את ההסכמה שלו איתך, הרי שבפועל אתה מחזק את ההסכמה שלו איתך לאורך זמן. וצריך לדעת מתי להחליש את ההסכמה של השומע איתך, כדי לחזק אותה לטווח הארוך, ומתי לדעת אפילו לחזק עוד יותר את הדעה שלו איתך, בלי להחליש אותה, כדי שהוא לא ישוב חזרה לדעה הנגדית.

ככל שתגיד לשומע יותר פעמים את מה שהוא היה רוצה לשמוע, בפרט כאשר הוא חושב שלא תגיד את מה שהוא היה רוצה לשמוע, אז ככל שתגיד יותר פעמים את מה שהוא היה רוצה לשמוע, כך הוא יקבל יותר את מה שתגיד לו שהוא לא היה רוצה לשמוע.

דהיינו, ככל שתסכים עם השומע יותר, כך יהיה לו קל לקבל יותר את מה שאתה אומר לו. בפרט אם תסכים איתו, בדברים שהוא לא מצפה שתסכים איתו.

אא"כ מדובר על מקרים חריגים, שבהם אם תסכים עם השומע יותר מידי, אתה דווקא מציב לעצמך מלכודת, שבה אתה גורם לו להתחפר עוד יותר בדעה שלו שתכף אתה רוצה לשנות לו אותה.

וצריך לדעת, מתי אפשר להסכים עם השומע, ולהגדיל בכך את התחושה הטובה, כדי שהוא יסכים איתך, על החלק של דעתך ששונה משלו. ומתי עליך לדעת לא להסכים עם השומע, כדי לא לגרום לו להתחזק עוד יותר בדעה שאתה תכף רוצה לשנות לו.

ואיך אפשר לדעת, האם אפשר או אי אפשר להסכים איתו, בלי לפגוע בדעה שאתה תכף רוצה לשנות לשומע?

תשובה: לשם כך עליך לדעת ולהבין מול עצמך, עד כמה אמיתות רעיון כלשהו, מתנגשת עם הרעיון המרכזי והעיקרי שאתה רוצה לשכנע בו. וככל שיש פחות התנגשות ישירה בין הרעיונות, כך יש יותר אפשרות להסכים עם השומע, כדי להימנע מקונפליקט מיותר.

ואעפ"כ, לפעמים למרות שאין סתירה בין מה שתסכים עם השומע, לבין מה שאתה רוצה לשכנע אותו, אעפ"כ אם תסכים איתו, זה עלול לגרום לשומע דווקא לחזק את העמדה שלו. לאו דווקא בגלל שיקול לוגי כזה או אחר, אלא בגלל סיבה רגשית כזו או אחרת. וצריך לדעת לזהות גם סיבות כאלו, ולפעול בהתאם.

כאשר אתה רוצה לשכנע מישהו במשהו, תנסה ליצור אצלו קונפליקט פנימי, בין מה שהוא חושב כרגע, לבין שאר הרצונות שלו. כך יהיה לו יותר אינטרס להסכים איתך. ולפעמים מספיק לזהות את הקונפליקט הפנימי שכבר קיים אצל השומע. ורק צריך לדעת לחדד ולהאיר אותו לשומע, כדי לחזק אצלו את האינטרס שלו להסכים איתך.

אם אתה...