אם נתבונן בעניין הגאווה והענווה, נראה שיש שני צדדים למטבע. מצד אחד, אין דבר מגונה יותר מאשר הגאווה והאגו. הגאווה אומנם גורמת לפעמים לאדם להרגיש טוב, אך גם מאפשרת לו להיפגע / לכעוס וכיו"ב. והענווה, אין טוב ממנה. ברגע שאין לאדם אגו, הרי ששום דבר לא יכול לפגוע בו. הוא חי בשלום עם כולם, לא אכפת לו מהכבוד של עצמו וכיו"ב. עד כאן צד אחד של המטבע.

לעומת זאת קיים גם הצד השני של המטבע. והוא, שלמרות כל החסרונות שיש לגאווה, עדיין גם לה יש זכות קיום. ומי שיתבונן בעניין יראה, כי הגאווה והאגו והרצון העצמי של האדם, הם הכרחיים לקיום העולם. אם לאדם לא היה רצון עצמי, ולא היו לו העדפות אישיות, ולא הייתה לו דעה עצמית, ולא היה אכפת לו משום דבר, הרי שלא ממש היה קיום לעולם, לפחות לא כפי מה שאנחנו מכירים אותו.

לכל ישות בעולם יש סוג כלשהו של גאווה. גם לבעלי חיים יש רצון עצמי ואגו. ואפילו גם לאבן, אפשר לומר שיש לה סוג מסוים של "גאווה", והיא לא מוכנה להישבר בקלות כאשר מנסים לפורר אותה. ואם לא הייתה ישות עצמית לדברים בעולם, הרי שהעולם לא היה קיים. מאחר, שכל הדברים היו נטמעים זה בתוך זה, וכל הישות העצמית של כל הדברים בעולם הייתה נעלמת, עד שלא היה קיום לעולם.

ומה שמאפשר לעולם להיות קיים כפי מה שהוא, ולהתפתח ולהשתנות כל הזמן, זו דווקא הגאווה והאגו והישות והרצון העצמי, שיש לכל אחד ואחד מהדברים השונים שיש בעולם. ו"הגאווה" שיש לכוחות השונים בעולם, גורמת לכך שכל כוח כל הזמן מנסה להשתלט על חברו, ועל ידי זה העולם משתנה ומתפתח כל הזמן. כך שהגאווה הכרחית לצורך קיום העולם.

אלא, שמהצד השני, האגו של האדם, הרצון עצמי שלו, והישות העצמית שלו, הם אלו שגורמים לכך שהאדם סובל. אז מה עושים? מה טוב יותר, גאווה או ענווה?

והתשובה היא, כי גם הגאווה וגם הענווה, הן לא טובות ולא רעות. השאלה היחידה שצריך האדם לשאול את עצמו היא, מהי האמת? האם זאת האמת, או לא? הדבר החשוב ביותר הוא, שהאדם יתפוס את הערך של עצמו בצורה אמיתית כפי מה שהוא באמת. ושלא יחשוב שהוא פחות או יותר ממה שהוא. להתייחס למציאות כפי מה שהיא באמת, זה הדבר הטוב ביותר שיש.

וברגע שהאדם מעריך את עצמו בצורה כלשהי, השאלה היחידה שהוא צריך לשאול את עצמו היא, האם זאת האמת? האם זאת כל האמת? האם ההערכה העצמית מדויקת לפי האמת? וכיו"ב. זה לא ממש משנה, האם כלפי חוץ זה נראה כמו גאווה או כמו ענווה. השאלה היחידה היא, האם זו אכן האמת כפי מה שהיא. ואם זו אכן האמת, אז זו אמת גם אם זה נראה כגאווה וגם אם זה נראה כענווה. ואם זו לא האמת, אז זה לא ממש משנה אם זו גאווה או ענווה.

ומי שיתבונן היטב בעניין יראה, כי הגאווה יוצרת אצל האדם בעיות, לא בגלל שיש רע בגאווה, אלא בגלל התפישה הלא מדויקת של האדם את הערך העצמי שלו. כן, יש לאדם ערך עצמי, רצון עצמי, אגו, גאווה וטוב שכך. כי בזכותם יש לאדם רצונות, ובזכותם האדם מתפתח וכולי. אלא, שהעניין הוא, שעל האדם לתפוש את הערך העצמי שלו, כפי מה שהוא באמת.

בעיה יכולה להיווצר, רק כאשר יש קונפליקט והתנגדות בין שני גורמים. בעיות קיימות כאשר יש פער בין תפיסת האדם את המציאות, לבין מה שהיא באמת. והפער הזה, יוצר בעיות. בעיה יכולה להיווצר, רק כאשר תפישת הערך העצמי של האדם את עצמו, לא תואמת את המציאות. ברגע שהאדם רואה את הדברים כפי מה שהם באמת, על ידי זה הוא מבין אותם, וחי איתם בשלום.

נניח לדוגמא שמישהו מבזה אדם אחר. לכאורה, אם לא תהיה לאדם גאווה, הרי שאף אחד לא יוכל לפגוע ברגשותיו. אך מהצד השני, אם לא תהיה לאדם שום גאווה, הוא גם לא ממש יוכל להתקיים בעולם. כי אם לא יהיה אכפת לאדם מעצמו כלל, הרי שמהר מאוד הוא לא ישרוד בעולם.

ולכן, הדבר שבאמת ראוי לחשוב עליו, הוא על האמת. זה בסדר גמור שלא תרצה שמישהו יפגע בך. וזה בסדר גמור שיש לך רצון עצמי ושאכפת לך ממה שחושבים עליך. אלא מה? שזה צריך להיות בפרופורציה של מידת האמת. דהיינו, אם לדוגמא מישהו מנסה לפגוע בך, אז עליך לקחת את הדברים בפרופורציה הנכונה ולהסתכל עליהם בעין אמיתית, ולהבין שבאפשרותך לבחור שלא לכעוס, ביחד עם זה שאתה לא רוצה שיפגעו בך...