על האדם להתבונן לעומק ולהבין את הדבר הפשוט ביותר, והוא כי מה שנראה לאדם שהוא הדבר הקטן ביותר דהיינו, הכלום, הוא בעצם הדבר הגדול ביותר שהוא ה"הכל".
ואדרבה ואדרבה, מה שנדמה לאדם למשהו ממשי שהוא ה"יש" הוא בעצם כלום אמיתי, מאחר ש: 1 - מהותו היא באמת הכלום כנ"ל. 2 - הוא עצמו באמת כלום אמיתי, משום שאין לו ישות עצמית כלל, אלא הוא רק צמצום של ישות אין סופית אחרת.
*
ונסביר את העניין:
המציאות היא ה"שלם". המציאות היא התמונה המלאה שבתוכה הכל נמצא.
המציאות עצמה היא הדבר היחיד שחייב להיות קיים מצד עצמו = מחויב המציאות.
כל העולמות כולם וכל מה שבהם, כל מרחב המקום כולו וכל ציר הזמן כולו, הם כולם רק אפשרי המציאות, דהיינו, קיימת האפשרות שהם בכלל לא יהיו קיימים.
על האדם לזכור כי המהות האמיתית של המציאות, היא הכלום/ה"שלם" שמהותו היא אין סופית ואינה נכנסת לתוך מחשבה.
על האדם להבין כי בכל רגע ורגע המהות של המציאות מהווה את מרחב המקום / את ציר הזמן ואת כל מה שנמצא בתוכם, ובכללם התודעה של האדם.
אם לרגע אחד המהות של המציאות תפסיק להוות את המקום ואת הזמן, הרי שהמציאות תחזור למה שהיא הייתה קודם הבריאה / המפץ הגדול.
כל המקום וכל הזמן כולו, כולם נמצאים בתוך מעין מחשבה של המציאות.
הדבר דומה לאדם שחושב מחשבה. ברגע שהוא מפסיק לחשוב את המחשבה, כל מה שנמצא בתוך המחשבה נעלם.
המציאות חושבת את כל מה שישנו בכל רגע מחדש.
כל רגע של ציר הזמן, הוא מחשבה חדשה של המציאות, דהיינו, עולם חדש, מקום חדש, זמן חדש וכולי.
*
הגיל האמיתי של העולם כולו, הוא פחות מרגע.
רגע אחד הוא כבר זמן שבתוכו קיים כל ציר הזמן.
כאשר האדם חווה את העבר הרחוק ביותר וחושב על העתיד הרחוק ביותר, כל האירוע הזה כולו מתרחש ברגע אחד של הווה.
המציאות מהווה את הרגע הזה של ההווה בכל רגע מחדש, כפי מה שהוא באותו הרגע.
המציאות בסך הכל מהווה רגע אחד, שבו יש את כל הזמן כולו.
לא צריך יותר מאשר רגע אחד, כדי לחוות ציר זמן שלם.
כך שמנקודת מבט מתוך ציר הזמן, ניתן לומר שבכל רגע האדם נמצא בעולם חדש לחלוטין, כי זו מחשבה חדשה של המציאות. מחשבה שכמובן אינה תלויה במחשבה שקודמת לה.
*
מהו הטבע? מה הם חוקי הטבע? מה הם חוקי הפיזיקה?
כאשר המציאות מהווה את היקום, כל התופעות שהאדם זוכר שהתרחשו בעבר באופן רציף, לתופעות האלו הוא קורא להן חוקי הטבע, חוקי הפיזיקה וכולי.
לאדם נדמה כי מה שקורה לו ברגע הזה זו תוצאה של מה שקרה ברגע הקודם.
לאדם נדמה כי הרגע הזה הוא המשך של הרגע הקודם.
לאדם נדמה כי הרגע הזה הוא תוצאה של הרגע הקודם שהוא הסיבה של הרגע הזה.
אך זו כמובן לא יותר מאשר אשליית הזמן בלבד.
הסבר:
כאשר המציאות מהווה את הרגע של ההווה, היא יוצרת אותו בתחושה של זמן אין סופי אחורה.
אם לאדם לא היה זיכרון, הוא לא היה חושב שהרגע הזה הוא המשך של הרגע הקודם, אלא הוא היה מבין שהרגע הזה הוא הסיבה של עצמו והוא גם התוצאה על עצמו.
הסיבה של כל מה שקורה ברגע הזה, היא אך ורק הרצון של המציאות.
למה היא רוצה? מה מהות הרצון שלה? זה נושא אחר (ראה כאן וגם כאן), אך הסיבה של כל הסיבות, השורש של כל הרצונות, זה כמובן הרצון של המציאות.
המציאות רוצה וכך זה קורה. למה היא רוצה? כי ככה היא רוצה (ראה כאן). אך הסיבה היחידה למה דברים קורים בכל רגע, היא אך ורק משום שכך המציאות רוצה.
*
אז מהו בעצם העולם שאותו האדם רואה בתוך מרחב המקום וציר הזמן?
תשובה:
כל מה שהאדם רואה דהיינו, כל מה שמוגדר כ"ישנו", כל מה שנכנס לתוך מחשבה של שכל רגיל, אלו הכל צמצומים שונים של ה"שלם" שממנו מתהווה כל היקום כולו בכל רגע מחדש כנ"ל.
הסבר:
כל מה שנדמה לאדם כמה שישנו, אלו הכל חלקים שונים של ה"שלם" שמהווה אותם.
הדבר דומה לכל הצבעים שהם גוונים של הצבע הלבן.
הצבע הלבן הוא האין סוף/ה"שלם" שמהווה את הכל. הוא צבע חסר צבע.
וכל מה שהאדם רואה / חושב עליו וכולי, אלו הכל צמצומים שונים וגוונים שונים של המהות האחת של המציאות.
*
המהות האחת של המציאות מכילה בתוכה את כל הדברים כולם כדבר אחד.
אם נתבונן נראה, כי כמות האפשרויות כיצד יראו המקום והזמן היא אין סופית.
קיימות אין סוף אפשרויות בכל רגע ורגע כיצד יראה היקום וכל מה שבתוכו.
למרות שלאדם זה נראה ברור מאליו שהכל כפי מה שהוא, הרי שבאמת בכל רגע ורגע קיימת אין סוף אפשרויות שונות כיצד יראה היקום, וזה עוד בלי להזכיר את זה שהמציאות גם צריכה להוות בכל רגע את מה שקיים.
כך שלא רק שהמציאות בכל רגע מהווה את כל מה שקיים, היא גם מהווה את מה שקיים באפשרות אחת מבין אין סוף אפשרויות שונות.
עכשיו, אם ניקח את כל האפשרויות השונות כולן של כיצד המציאות יכולה להיות, ונדחס את כולן לתוך נקודה אחת קטנה של רגע אחד ומקום אחד, גם זה עצמו עדיין לא באמת ימחיש את מהותה האמיתית של המציאות.
*
לאדם בשכל האנושי אין יכולת להבין באמת את המהות של מה שהיה לפני הזמן, או בשביל הדיוק ובמילים אחרות: את מה שמהווה את הזמן בכל רגע מחדש.
מאחר שהמהות של המציאות היא כ"כ גדולה, והאדם בכלל נמצא בתוך המציאות עצמה, לכן קשה לשכל אנושי רגיל להבין בשכל רגיל (ראה כאן) את המהות של המציאות וכולי.
הבנת המהות של המציאות היא כ"כ גדולה, עד כדי כך שהיא לא נכנסת לתוך מחשבה רגילה, ועד כדי כך שמרוב שאי אפשר לחשוב עליה, משום כך היא נקראת בשפת האדם "כלום". אך באמת מה שנדמה לאדם ככלום, זה הדבר היחיד שבאמת קיים שמהווה את הכל כנ"ל.
*
כל מה שקיים בתוך המציאות, אלו הכל חלקים שונים וצמצומים שונים של מהות אחת.
זו הסיבה שהאדם נמצא כל הזמן בעולם של שינויים, הפכים, ספקות, שאלות, תשובות וכולי.
מנקודת המבט של המציאות אין שום שאלה בשום נושא בעולם. מנקודת המבט של המציאות קיימת רק מהות אחת שמהווה את הכל.
מנקודת המבט של המציאות, היא השתיקה של השלמות. שתיקה שהיא הכל. שתיקה שכוללת בתוכה את כל הדיבורים כולם. שתיקה שאי אפשר אפילו לא לחשוב אותה. שתיקה גם ממחשבות.
מנקודת המבט של המהות האחת של המציאות, אין שני מקומות שונים, אין שני זמנים שונים, אין שתי צורות שונות, ואין שתי ישויות שונות. מנקודת המבט של המציאות, הכל זאת מהות אחת.
מאחר שהכל נמצא בתוך מעין מחשבה של המציאות כנ"ל, ממילא אין שום הבדל מהותי בין שום דבר לשום דבר.
*
הסיבה היחידה שנדמה לאדם שיש הבדל בין דברים שונים בכלל, ובין ה"אני" שלו לבין דברים אחרים, היא רק משום שהוא שוכח שהכל זו מהות אחת שמהווה את הכל באופן שווה.
מאחר שהאדם אינו מבין את המהות האחת, משום כך נדמה לו שקיימים דברים שונים. אך באמת הכל כולל הכל זאת מהות אחת.
מצד האמת, אין שום הבדל ולא יכול להיות שום הבדל בין שום דבר לשום דבר, מאחר שמהות אחת מהווה את כל מה שקיים בכל מקום ובכל זמן.
ההבדלים כולם הם רק הבגדים של המציאות.
ז"א האדם עצמו הוא סוג של בגד של המציאות, שרואה בגדים אחרים של המציאות.
מצד האמת, כאשר האדם רואה משהו, הוא בעצם רואה את עצמו ממש. כי מהותו של האדם זהה לחלוטין ונמצאת באחדות מוחלטת עם כל דבר אחר.
ורק משום שהאדם אינו זוכר את העניין הזה, רק משום כך הוא שוכח שהוא עצמו ממש נמצא בכל דבר שקיים.
*
הידיעה היחידה שאותה האדם...
050-3331-331