במספר מקומות נעשה השימוש במושג, נקודת המבט של המציאות על עצמה / השכל של המציאות / המציאות רואה את עצמה וכיו"ב. ועכשיו נסביר את העניין הזה לעומקו.

ראשית, נקודת המבט של המציאות על עצמה, מייצגת את נקודת המבט של האמת הבלתי תלויה של המציאות. כי ישנה אמת אובייקטיבית אחת ויחידה, שגם אם כולם יתעלמו ממנה ולא ידעו אותה, היא קיימת. כי קיומה של אמת אמיתית אינו תלוי בדבר. האמת האובייקטיבית של המציאות, היא נקודת מבט חיצונית על המציאות שלא מתוך המציאות, אלא מבחוץ. זוהי נקודת המבט של המציאות על עצמה.

ועכשיו נסביר את עניין המודעות העצמית ממש של המציאות לעצמה.

אז כמובן שיש להסביר, כי לא מדובר במודעות עצמית כמו שיש לאדם, אלא במודעות עצמית גדולה פי אין סוף מזו שיש לאדם. המודעות העצמית שיש לאדם, היא רק בדיחה ביחס למודעות העצמית שיש למציאות ביחס לעצמה. כי כל הידיעה של האדם את הדברים נחשבת לידיעה חלקית, ורק הידיעה של המציאות את עצמה נחשבת לידיעה שלמה.

וראשית יש להבין, כי כל תכונה שיש לאחד מהחלקים של ה"שלם" קיימת גם בשלם עצמו. כשם שבגרעין של העץ יש את כל התכונות של העץ / ענפים / פירות / עלים וכולי, כך גם במהות של המציאות יש לפחות את כל התכונות שיש לכל הדברים שיש בתוך המציאות עצמה.

כל הדברים שבעולם מתהווים על ידי המציאות. המציאות היא ההוויה שמהווה את כל הדברים כולם. גם הזמן והמקום הם יצירה שהמציאות מהווה אותם. הזמן והמקום הם סוג של תחושה, שהמציאות מהווה את התחושה הזאת בכל רגע מחדש.

המהות של המציאות, דהיינו, המציאות עצמה שבתוכה נמצא היקום וכולי, היא הריכוז האין סופי של כל התכונות של כל הדברים שיכולים להיות בתוכה. ז"א קיימת ישות שהיא המציאות שהמהות של הישות הזאת, היא גדולה יותר מהריכוז של כל הפוטנציאל האין סופי של כל הדברים האפשריים בבת אחת, במקום אחד, בפחות מרגע אחד, בישות אחת.

אם ניקח את כל האפשרויות הקיימות אפילו תיאורטית, ונאחד את כולן לפחות מרגע אחד ולמקום אחד, דהיינו, לישות אחת, הרי שכל זה הוא רק חלק קטן מהמהות של המציאות.

בכל מקרה, מאחר שלאדם שנמצא בתוך המציאות יש מודעות עצמית, ממילא זה אומר שגם למציאות עצמה יש מודעות עצמית. אם לא הייתה למהות של המציאות את תכונת המודעות העצמית, הרי שהיא לא הייתה יכולה להוות אפשרות של מודעות עצמית. וכל אחת ואחת מהתכונות שיש לכל אחד מהחלקים של ה"שלם", כל אחת מהתכונות הזאת נמצאת גם ב"שלם" עצמו.

ומי שרוצה להעמיק בעניין יגלה כי בעצם המודעות של האדם לעצמו, היא כמו מודעות בתוך מודעות אחרת. דהיינו, כמו שאנשים בתוך חלום מודעים לעצמם, כך גם האדם מודע לעצמו בתוך המודעות של המציאות. ונסביר:

כפי שכבר ביארתי במספר מקומות, האדם בתוך המציאות, דומה לאדם ישן שחולם חלום. כאשר האדם ישן וחולם חלום, התודעה העצמית שלו מתפצלת לשתי ישויות שונות. כאשר האדם חולם חלום ה"אני" שלו מתפצל לשני "אני". יש את ה"אני" שנמצא מחוץ לחלום ויש את ה"אני" נמצא בתוך החלום. ה"אני" שנמצא בתוך החלום הוא ה"אני" שחווה את החלום עצמו. ה"אני" שנמצא בתוך החלום נמצא בעצם בעולם אחר / חדש / שונה מהעולם שבו ה"אני" החיצוני שלו נמצא.

ה"אני" החיצוני, הוא ה"אני" שנשאר בעולם החיצוני, דהיינו, היכן שהאדם ישן. לדוגמא: כאשר אדם ישן וקוראים לו בשמו, או כאשר יש רעש חזק, שריפה וכיו"ב, האדם מתעורר. הכיצד? הרי הוא בכלל נמצא בעולם אחר ובמקום אחר?! אלא שה"אני" החיצוני שלו שחושב את החלום, הוא זה ששומע את הקריאה בשמו, והוא זה שמתעורר ומפסיק את החלום.

כידוע, אדם שחולם חלום ותוך כדי החלום משמיעים לו דיבורים כלשהם, הדיבורים האלו עשויים להתערבב בתוך החלום. כי ה"אני" שיוצר את החלום, חושב על הדיבורים האלו שהוא שומע אותו, ואז ה"אני" שבתוך החלום חווה אותם בצורה אחרת.

מצד האדם שנמצא בתוך החלום, מצידו נדמה לו שהאנשים שבתוך החלום הם אינם הוא. לפעמים גם קורים לאדם בחלום דברים נגד רצונו. אך באמת מצד האמת, כל האנשים שיש בחלום הם הוא עצמו ממש, כי הם נמצאים בתוך ה"אני" החיצוני שלו שחושב את החלום.

ובנוסף, גם כל מה שקורה לאדם בתוך החלום, גם אם זה נדמה לו לדבר רע ממש כי זה נגד רצונו, הרי שזה רק נגד רצונו של האדם שנמצא בתוך החלום. אך מצד האמת, רצונו העצמי של האדם עצמו יצר את החלום וגם את כל מה שנדמה לאדם שקרה נגד רצונו, זה בכלל רצון עצמי שלו.

הדבר דומה לבמאי של סרט מצויר. מנקודת מבטו של הבמאי, כל מה שקורה בתוך הסרט טוב באותה המידה. כאשר הדמות המצוירת צוחקת או בוכה, הדבר טוב באותה המידה. מנקודת מבטו של הבמאי שנמצא מחוץ לסרט, אין הבדל בין הדמות שבוכה, לבין הדומם שנמצא בתוך הסרט. מבחינת הבמאי, זאת הכל מהות אחת. אלו בסך הכל ציורים שונים / תמונות שונות.

יחד עם זאת, מנקודת מבט פנימית מתוך הסרט, מצד הדמות עצמה, אכן קיים עבורה טוב ורע. ואכן יש הבדל בינה לבין שאר הדמויות שיש יחד איתה בסרט. גם כאשר האדם חולם חלום, ה"אני" שנמצא בתוך החלום, מבחינתו יש הבדל בינו לבין דברים אחרים שנמצאים בתוך החלום. מבחינתו הוא נמצא בעולם אמיתי וממשי.

אך מצד האמת, כל המקום כולו שבו נמצא האדם בתוך החלום, כולו נמצא בכלל בתוך האדם עצמו. וכל הדברים כולם שיש בתוך החלום, הם בכלל חלקים מהמהות העצמית של האדם עצמו. וכל מה שקורה לאדם בתוך החלום, זה בכלל רצון עצמי שלו.

כך גם לגבי המציאות. המודעות של האדם בתוך המציאות, היא מעין מודעות של אדם בתוך חלום. המציאות "חושבת" בכל רגע מחדש את כל העולמות כולם כפי מה שהם באותו הרגע. חלק מאותה המחשבה, היא גם המודעות של האדם לעצמו.

המודעות של האדם לעצמו, היא חלק מהתמונה / הציור שאותו מציירת המציאות בכל רגע. אם לרגע אחד המציאות תפסיק לחשוב את היקום, באותו הרגע הכל יחזור למה שהוא היה לפני המפץ הגדול / בריאת העולם, דהיינו, כל מה שישנו יחזור להיות מה שהוא באמת, דהיינו, ה"אני" שחיצוני להכל ושחושב את הכל, דהיינו, המציאות עצמה / אלוהים עצמו.

אלוהים הוא המציאות עצמה שחושבת את היקום שלנו. אלוהים אינו נפרד מהמציאות, הוא המציאות עצמה. היקום / מרחב הזמן / ציר המקום וכל מה שבתוכו, כל אלו נמצאים בתוך מעין מחשבה של המציאות / אלוהים כנ"ל.

ונחדד את העניין עוד יותר. המודעות של המציאות לעצמה, שונה מהותית מהמודעות הרגילה של האדם לדברים שונים. כאשר המציאות יודעת משהו, היא בעצם יודעת את עצמה ממש. כאשר האדם יודע משהו, לא תמיד מנקודת מבטו הוא מבין שהוא יודע את עצמו.

הסבר: כל ידיעה מתחלקת ל 3 חלקים. האדם שחושב את המחשבה. הדבר שנמצא בתוך המחשבה. והמחשבה שמקשרת בין החושב לבין הדבר שחושבים עליו. היודע + הידיעה + הדבר שיודעים אותו.

כאשר מדובר על ידיעה של המציאות, מדובר על ידיעה שלמה, משום שמנקודת מבטה של המציאות, היא יודעת את הדברים כפי מה שהיא יודעת את עצמה ממש, כי הכל זה היא עצמה ממש.

כאשר אדם אנושי יודע מה הוא שולחן, השולחן חיצוני לו לאדם. האדם אינו השולחן עצמו. אך כאשר המציאות יודעת משהו, היא יודעת את הדבר באמת, כי הוא נמצא בתוכה וזה היא עצמה ממש.

יחד עם זאת, כאשר האדם מתאחד בתודעה שלו עם המציאות, דהיינו, מבין שה"אני" האמיתי שלו זאת המציאות עצמה, החל מאותו הרגע האדם מתחיל להרגיש "אני" בכל דבר. ז"א האדם מבין שכל דבר שהוא...