פילוסופיה. ציר הזמן. מרחב המקום. כמה גדולים / קטנים הם?

במאמר זה ננסה להסביר עד כמה כל המקום כולו וכל הזמן כולו, הם יותר קטנים ממה שנדמה. הם כ"כ קטנים ביחס למציאות, עד כדי כך שאפשר לומר שהם כלום.

שאלה להתבוננות:

מרחב המקום: כמה מקום צריך כדי להכניס לתוכו את כל מרחב המקום? כמה מקום תופס כל מרחב המקום? והיכן בדיוק ובאיזה מקום נמצא כל מרחב המקום?

ציר הזמן: כמה זמן צריך כדי להכניס לתוכו וכדי להכיל בתוכו את כל הזמן כולו? כמה זמן תופס כל הזמן כולו? ובאיזה זמן קיים כל הזמן כולו?

לאדם הרגיל שנמצא בתוך הזמן והמקום, הזמן והמקום נראים כדבר מאוד גדול.

מרחב המקום נראה כאין סופי וגם ציר הזמן נראה כאין סופי.

לאדם שנמצא בתוך המקום, נדמה לו כאילו מרחב המקום גדול עד אין סוף וכאילו הוא תופס המון מקום. וכן ציר הזמן נדמה שהוא מאוד גדול וכי גם הוא אין סופי.

אך מי שיתבונן בעניין יגלה דבר מעניין, והוא שכל מרחב המקום כולו וכל ציר הזמן כולו, הם כ"כ קטנים שהם כמעט כלום ממש.

הסבר:

כמה מקום צריך כדי להכניס לתוכו את כל מרחב המקום האין סופי שנראה כ"כ גדול?

תשובה: מחשבה אחת קטנה מסוגלת להכיל בתוכה את כל מרחב המקום כולו.

לדוגמא: כאשר האדם חולם חלום, היכן בדיוק נמצא כל המקום כולו שבתוכו האדם נמצא בתוך החלום? תשובה: בתוך המחשבה שלו.

כדי להחזיק את כל המקום כולו, לשם כך צריך בסך הכל מחשבה אחת קטנה, שמסוגלת להכיל בתוכה אין סוף של מקום.

האדם מסוגל באמצעות הדמיון והמחשבה שלו לדמיין מקום אין סופי, כאשר כל המקום כולו נמצא בתוך המחשבה של האדם.

ז"א כדי שיהיה מרחב המקום, לשם כך בסך הכל צריך שתהיה מחשבה אחת קטנה, שתהיה מסוגלת להכיל בתוכה את כל המקום כולו.

ונעבור לציר הזמן.

כמה זמן צריך כדי להחזיק בתוכו את כל ציר הזמן?

תשובה: פחות מרגע אחד בודד.

מספיקה מחשבה אחת ברגע אחד בודד, כדי להחזיק בתוכה זמן שלם ואין סופי.

כל הזמן כולו שהיה מאז ומעולם בעבר ושיהיה לעתיד לבוא, כל הזמן כולו נכנס לתוך נקודה אחת קטנה של מחשבה אחת קטנה של רגע אחד שנקרא ההווה.

ונחדד:

כדי שיהיו זמן ומקום שנראים ונדמים בגודל אין סופי, לשם כך צריכה להיות קיימת בסך הכל מחשבה אחת קטנה לפחות מרגע אחד בודד.

ברגע אחד בודד של מחשבה, ניתן להכניס לתוכו את כל הזמן כולו ואת כל המקום כולו.

היכן באמת נמצאים המקום והזמן וממה בדיוק הם עשויים?

תשובה:

גם המקום וגם הזמן, שניהם נמצאים בתוך המציאות.

ז"א קיימת מציאות שמהותה היא X כלשהו, ואותה המהות של המציאות היא זו שמהווה גם את תחושת הזמן וגם את תחושת המקום.

המקום והזמן הם לא יותר מאשר תחושה של האדם שנמצא בתוכם.

כאשר האדם לדוגמא חולם חלום, כל המקום כולו קיים רק בתוך המחשבה שלו והוא בסך הכל תחושה אישית שלו.

גם הזמן של החלום מתארך ביחס לזמן שמחוץ לחלום. הסבר: ככל שהחלום עמוק יותר והדמיון של האדם חזק יותר, כך נוצר עבורו בתוך החלום ציר זמן ארוך יותר מאשר ציר הזמן האמיתי, וכך האדם שחולם את החלום יכול בדקות בודדות לחלום חלום עם אירועים של שנים ארוכות...

הכל תלוי בעוצמה של הדמיון של האדם. ככל שהדמיון של האדם גדול יותר, כך ציר הזמן ותחושת הזמן גדולה יותר עבורו.

מי שיתבונן בעניין יראה גם, כי ככל שהאדם נע מהר יותר, כך תחושת המקום והזמן קטנה יותר עבורו.

לדוגמא: מה שנדמה לנמלה קטנה כמקום מאוד גדול שכדי לעבור אותו צריך שנים רבות, נראה לאדם שנוסע כמקום מאוד קטן שצריך דקות ספורות כדי לעבור אותו.

(מדע / פיזיקה: גם ע"פ תורת היחסות ככל שהאדם נע יותר מהר, כך הזמן מתקצר אצלו).

בנוסף, ככל שהאדם גדול יותר ותופס יותר מקום, כך המקום נראה לו יותר קטן וממילא גם הזמן שלוקח לעבור את אותו המקום נראה לו יותר קטן.

לדוגמא: עבור ילד קטן שטחו של הבית נראה הרבה יותר גדול מאשר עבור האדם הגדול.

המקום והזמן הם תחושה של האדם אך לא יותר מכך.

אדם שינוע במהירות אין סופית, עבורו תחושת מרחב המקום כולו תעלם לחלוטין, משום שהוא בכל רגע יהיה בכל מקום. עבור אדם שנע במהירות אין סופית, עבורו גם אין משמעות לזמן, כי הוא בכל זמן נמצא בכל המקום כולו.

ויש גם נקודת מבט נוספת:

אצל ילדים קטנים, ציר הזמן תופס פחות זמן ומרחב המקום תופס פחות מקום.

הסבר:

ילדים קטנים אינם יודעים להבדיל בין מה שקרה לפני שבוע לבין מה שקרה לפני חודש / שנה.

מבחינתם של ילדים קטנים, כל מה שכבר קרה שייך ליחידת זמן שנקראת "עבר", וכל מה שעוד לא קרה שייך ליחידת זמן שנקראת "עתיד".

ז"א אצל ילדים קטנים, תחושת הזמן שלהם לגבי האורך של ציר הזמן, היא די קרובה למה שהיא באמת.

פירוש:

קודם ביארתי כי באמת כל הזמן כולו נכנס ברגע אחד.

מספיק רגע אחד של מחשבה, כדי להכניס לתוכו אין סוף זמן.

אצל ילד קטן כל הזמן ה"עבר" הוא הרבה יותר קטן מאשר אצל האדם המבוגר.

מבחינתו של ילד קטן, העבר הוא תחושה שיש לו כרגע בהווה.

ז"א כמו שיש תחושה של שובע / רעב ששתיהן קיימות כרגע וברגע הזה בהווה, כך יש תחושה שנקראת "עבר" ויש תחושה שנקראת "עתיד".

כאשר הילד חווה תחושה של "עבר" מבחינתו אין הבדל בין העבר של אתמול לבין העבר של לפני שבוע, מבחינתו זו תחושה שקיימת ברגע הזה של ההווה.

רק כאשר הילד גדל, רק אז הוא מתחיל לראות את הזמן כדבר גדול, למרות שבאמת כל הזמן כולו קיים בפחות מרגע אחד.

גם לגבי מרחב המקום. מבחינתו של ילד קטן, אין הבדל גדול וממשי בין מה שרחוק ממנו 100 מטרים לבין מה שרחוק ממנו 1000 מטרים. שניהם חוויה זהה של דבר אחד רחוק.

מצידו של הילד המקום הוא רק תחושה של משהו שנמצא רחוק ממנו. אך אין הבדל ממשי של מרחק.

ועוד נוסיף ונעמיק:

מרחב המקום וציר הזמן נדמים לאדם כדבר מאוד גדול ואין סופי. אך מצד האמת שניהם ביחד נכנסים בלא יותר מאשר מחשבה אחת קטנה של המציאות בפחות מרגע אחד.

ולצורך ההמחשה:

מספיק שהמציאות תחשוב מחשבה אחת קטנה פחות מרגע אחד, כדי שבתוכה יכנסו גם המקום וגם הזמן שנדמים לכ"כ גדולים.

הנושא הוא מאוד פשוט.

המציאות היא אין סופית באמת.

המציאות היא אינה המקום וגם לא הזמן.

הזמן והמקום נמצאים בתוך המציאות.

כידוע, גם המקום וגם הזמן הופיעו בתוך המציאות (בבריאת העולם / המפץ הגדול. ראה כאן).

כל המקום כולו וכל הזמן כולו, מתהווים בכל רגע מחדש על ידי המציאות.

ז"א המקום והזמן הם מעין מחשבה של המציאות, שבתוכה נמצאים הזמן והמקום ביחד, ושבתוכם האדם / העולם נמצא...

נקודה נוספת: לגבי מרחב המקום וציר הזמן ברמה המדעית / פיזיקה (תורת היחסות).

חשוב לשים לב לכך, כי ברגע שאנחנו אומרים לדוגמא כי מרחב המקום מתרחב / מתכווץ / מתעקם וכיו"ב, המשמעות הפשוטה היא, כי קיים מרחב מקום אין סופי שאינו משתנה, ובתוכו קיים מרחב מקום נוסף שמשפיע על החומר של העולם. ומרחב המקום החומרי, הוא זה שמתעקם וכולי.

מרחב המקום החומרי, רק הוא יכול להיות סופי, בצורת עיגול / כדור / גליל וכיו"ב. אך בכל מקרה חייב להיות מרחב מקום אחר גדול יותר שיקיף את מרחב המקום החומרי.

ברגע שקיימת צורה X כלשהי של דבר כלשהו, הגבול של הישות, לדוגמא צורת הכדור האפשרית של מרחב המקום החומרי, הרי שהצורה הזאת חייבת להיות תחומה...