וכאן אבאר עוד דרך ועוד שיטה, איך באפשרותך לעשות מניפולציה על תת המודע של אדם אחר, ולשכנע אותו לחשוב / לעשות מה שאתה רוצה. והדרך לכך היא, על ידי זה שאתה מנתב את תחושת הספק שלו, מהרעיון שאתה רוצה שהוא יאמין לך, אל רעיון אחר שמאמין ברעיון שלך.

ואבאר כאן גם: איך המוח של האדם מנתח את המידע שהוא שומע? ואבאר, מהן שאלות הסחה ושאלות הטעייה ואיך להשתמש בהן? ומהו ספק מהותי ומהו ספק צורני ומהו ספק אלטרנטיבי? ואסביר גם, מהן שאלות של צורה / שאלות מורכבות, ומהן שאלות של מהות / שאלות פשוטות ואיך להשתמש בהן בתהליך של שכנוע? ומהי שאלה צורנית ומהי שאלה מהותית? ואבאר איך לעזור לעצמך לקבל החלטות יותר נכונות עבור עצמך, באמצעות שאלות עצמיות? ואבאר איך לחזק את הספק האלטרנטיבי שאתה מציב לאדם? ואיך לגרום למישהו להאמין לך? ועוד.

ואסביר: כאשר אתה אומר למישהו רעיון כלשהו, אוטומטית תת המודע של השומע, מטיל ספק באינפורמציה שנתת לו ומנסה לבדוק, האם אכן זאת האמת, או שלא. וכאשר אתה רוצה שמישהו יסכים איתך ואתה מעביר לו מסר מסוים, מיד בתת המודע שלו מתעוררת תחושת חוסר אמון ורצון לבדוק את אמיתות המידע שמסרת לו.

וכדי לעשות על מישהו מניפולציה, לשם כך צריך לדעת איך לעקוף ולהשתיק את מערכת ההגנה של תת המודע שלו, שבודקת את אמיתות המידע שהוא מקבל. והדרך לכך היא, על ידי זה שאתה מנתב את תחושת הספק שיש לאדם לגבי מה שאתה אומר לו, אל דבר אחר ואל רעיון אחר, שעצם הטלת הספק באותו הדבר, היא עצמה הבעת אמון ברעיון שלך.

לדוגמא (חינוך ילדים): נניח שאתה רוצה שהילד שלך יאכל ארוחת צהריים. עכשיו, אם תשאל אותו "האם אתה רוצה לאכול צהריים?", או אפילו לדוגמא תאמר לו "בא לאכול צהריים", בכל אחד מהמקרים בתת המודע של הילד, תהיה תחושת ספק לגבי הרצון לאכול צהריים. דהיינו, תת המודע של הילד ישאל את עצמו, האם אני רוצה לאכול צהריים.

לעומת זאת, באפשרותך לשאול את הילד שאלה אחרת ולומר לילד משפט אחר, שיעביר את הספק של הילד, למקום שבו בכל מקרה הוא מסכים עם מה שבאמת חשוב לך שהוא יסכים. לדוגמא: "מה אתה רוצה לאכול לארוחת צהריים?", שאז אתה בעצם מעביר מסר לתת המודע של הילד, שהספק הוא רק לגבי מה לאכול ולא לגבי האם לאכול. ואת הרצון של הילד להטיל ספק ולחשוב בחשיבה עצמאית לגבי מה שאתה אומר לו, את זה אתה מנתב אצלו לגבי מה לאכול, ולא לגבי האם לאכול.

כי הטלת ספק, היא לא רק מנגנון הגנה, אלא היא גם צורך רגשי של האדם, שרוצה להרגיש שהוא מחליט בכוחות עצמו ושאף אחד לא מחליט לו מה לעשות וכיו"ב. ואז את הצורך הרגשי של האדם להטיל בך ספק, את זה אתה מנתב אצלו למקום שבו זה אפשרי מבחינתך שהוא יטיל ספק, כגון לדוגמא מה לאכול לארוחת צהריים. ולא למקום שלא נוח לך שהוא יטיל ספק, כגון האם בכלל לאכול צהריים.

ויש כאן רמת תחכום נוספת, והיא שבאפשרותך עוד יותר להרחיק את הספק מהמקום שבו אתה לא רוצה שהאדם השני יטיל ספק. כגון לדוגמא, המשפט שאומר "מה אתה רוצה לאכול לארוחת צהריים", שהוא בעצם מעביר את הפוקוס של השומע, מהשאלה האם אתה רוצה לאכול, לשאלה מה אתה רוצה לאכול, שההתלבטות בה, בכל מקרה מסכימה עם זה שהוא רוצה לאכול. אבל עדיין יש בה חיסרון. כי כאשר האדם חושב על "מה לאכול", המרחק מהשאלה "מה לאכול", לשאלה "האם לאכול", המרחק מהספק שאתה מוכן שהוא יחשוב עליו, אל הספק שאתה לא מוכן שהוא יחשוב עליו, המרחק הזה הוא לא כ"כ גדול. וכאשר אתה אומר לילד "מה אתה רוצה לאכול", עדיין אתה לא מספיק מרחיק אותו מהספק של "האם לאכול".

ולשם כך יש אפשרות לעשות את המניפולציה בצורה יותר מתוחכמת, שבה אתה מרחיק את תחושת הספק שבתת המודע של השומע, למקום רחוק יותר מהמקום שאליו אתה לא רוצה שהוא יסתכל. והדרך לכך היא, על ידי זה שאתה הופך את הספק האלטרנטיבי שאתה מציג בפניו, ליותר ממשי וליותר מוחשי.

לדוגמא: במקום לשאול "מה אתה רוצה לאכול לארוחת צהריים", תשאל "מה אתה רוצה מעדיף לאכול לארוחת צהריים, אוכל מסוג 1 או אוכל מסוג 2 או אולי בכלל אתה מעדיף לאכול אוכל מסוג 3" וכיו"ב (בהמשך אסביר את ההבדל בין רוצה לבין מעדיף). כאשר הניסוח של השאלה, לוקח בעצם את תחושת הספק האלטרנטיבי שאתה יוצר לאדם, ומעצים אותה והופך אותה ליותר ממשית, כדי שהאדם יתמקד בספק האלטרנטיבי, במקום בספק המהותי לגבי מה שאתה אומר לו.

כי יש שני סוגים של ספק. יש ספק מהותי (שאלות של צורה / שאלה צורנית), שהוא ספק שעוסק במהות של הדבר. ויש ספק צורני (שאלות של מהות / שאלה מהותית), שהוא ספק שעוסק בצורה החיצונית של הדבר, אך מסכים עם המהות של הדבר. וכל ספק צורני, שעוסק בצורה החיצונית של הדבר, יכול להיות ספק אלטרנטיבי לספק המהותי.

דהיינו, בכל פעם שאתה רוצה לגרום למישהו לא להטיל ספק מהותי באופן מהותי לגבי מה שאתה אומר, אז תיצור עבורו ספק צורני שיהיה עבורו ספק אלטרנטיבי לספק המהותי. ואיך ליצור ספק צורני?

תשובה: על ידי זה שאתה לוקח את הדבר שאתה רוצה שהוא יסכים איתך, ואתה משלב אותו בתוך משפט שאלה, כאשר בעצם השאלה עצמה, יש הסכמה מהותית עם מה שאתה רוצה שהוא יסכים איתך. כי בשאלה מה אתה רוצה לאכול X או Y? יש בעצם הסכמה מהותית שהוא באמת רוצה לאכול.

ומה לאכול, זאת בעצם צורה, של המהות שהיא לאכול. וכאשר המחשבה של האדם חושבת על הצורה של מה לאכול, בעצם אין לאדם ספק לגבי המהות של האם בכלל לאכול.

ובנוסף כפי שכבר אמרתי, את הספק הצורני שעוסק בספק לגבי צורה של המהות של הדבר שאתה רוצה לשתול במחשבה של השומע, את הספק הזה באפשרותך להרחיב אותו ולהפוך אותו ליותר ממשי, כדי שהאדם יתמקד בו כמה שיותר. כגון בדוגמא הנ"ל, להרחיב ולפרט את השאלה לגבי הצורה של מה לאכול, כדי למקד את הספק במה לאכול, ולא באם לאכול.

ובפועל, כאשר אתה רוצה לשכנע מישהו במשהו, קח את המהות של מה שאתה רוצה לשכנע אותו. ותשאל את עצמך, אם הוא היה מסכים איתי על הדבר, איזה ספק נוסף היה יכול להיות לו בעקבות ההסכמה שלו עם הרעיון שאני רוצה שהוא יסכים איתי. לדוגמא: אתה רוצה לשכנע מישהו לפגוש אותך. עכשיו תשאל את עצמך, אם הוא היה רוצה לפגוש אותי, איזה ספק היה יכול להיווצר אצלו, בעקבות זה שהוא רוצה לפגוש אותי.

תשובה אפשרית: אם הוא היה רוצה לפגוש אותי, היה יכול להיווצר לו ספק לגבי איפה / מתי לפגוש אותי וכיו"ב.

ואז, כאשר אתה רוצה לשכנע אותו לפגוש אותך, אז במקום לדבר איתו על הרצון לפגוש אותך, תדבר איתו על מתי / איפה הוא רוצה להיפגש. וככל שתפרט יותר את שאלת ההסחה ואת הספק האלטרנטיבי, כך תרחיק את תת המודע שלו, מהספק המהותי של האם הוא רוצה לפגוש אותך.

כגון לדוגמא במקום לשאול מתי אתה רוצה להיפגש, תשאל באיזה שעה נוח לך יותר להיפגש? האם תרצה להיפגש בערב או בבוקר? או: מתי יותר נוח לך להיפגש, בבוקר או בערב? ואיפה תרצה שניפגש, במקום X או Y?כאשר בעצם הרעיון הוא, שהפירוט של שאלת ההסחה, הוא בעצם מחזק עוד יותר את ההסכמה המהותית של האדם, עם הדבר שאתה רוצה שהא יסכים איתך.

ועוד אוסיף, שמי שישים לב לדוגמא שהבאתי קודם, שבמקום לשאול "מה אתה רוצה לאכול לארוחת צהריים", תשאל "מה אתה מעדיף לאכול לארוחת צהריים X /Y /Z" כנ"ל, יש בה עוד טכניקה נוספת, שבה המילה "רוצה" הוחלפה למילה "מעדיף". ז"א במקום מה אתה רוצה לאכול לצהריים, נעשה שימוש במילה מה אתה מעדיף לאכול לצהריים.

כאשר היתרון היחסי של השימוש במילה "מעדיף", הוא שהוא מרחיק ברמה האסוציאטיבית את השומע מלשמוע את המילים "רוצה לאכול". כי כאשר האדם שומע את המילים מה אתה רוצה לאכול, ישר הוא יכול לחשוב על האם בכלל הוא רוצה לאכול. וכאשר אתה אומר למישהו, מה אתה מעדיף לאכול, המילה מעדיף יש בתוכה מסר סמוי נוסף, שאומר בעצם שזה שאתה רוצה לאכול, זה כמובן ברור. והשאלה היא רק לגבי ההעדפה שלך מה לאכול, ולא האם לאכול או לא לאכול.

ועוד אוסיף, כי אם אתה באמת רוצה לדעת מה מישהו רוצה, אפילו אם ברצונך לדעת מה לדוגמא אתה עצמך רוצה, במקרה כזה לדוגמא, במקום לשאול שאלות מורכבות, שאלות של צורה, תשאל שאלות של מהות. ז"א שאם יש לך ספק מתי אתה רוצה לעשות משהו ואתה לא יודע איך להחליט, אז תשאל את עצמך, האם בכלל אני רוצה לעשות אותו, ולמה אני רוצה לעשות אותו. ואל תתחיל משאלות מורכבות, שיש בתוכן הנחות יסוד סמויות...