שאלה: אבקש לדבר על חווית הצמצום.

אליעד: יש מושג שנקרא צמצום, זה מושג מהקבלה, שנאמר, שאלוהים לפני הבריאה היה אין סוף, היה רק אלוהים, היה כל כך הרבה אלוהים שלא היה מקום לברוא את העולם.

וכדי לברוא את העולם אלוהים צמצם את עצמו, כאילו הזיז עצמו ימינה ושמאלה, ועשה חלל פנוי, ובתוך החלל הפנוי הוא ברא את העולם.

זה מה שמסופר בקבלה, אף אחד לא יודע, למה צמצם, איך צמצם? אלו שאלות אחרות.

עכשיו, מה הרעיון של הצמצום? צמצום זה גבול.

צמצום זה ביחס למשהו אחר, כדי שתוכל לצמצם צריך שניים. אם יש רק דבר אחד אז אין אפשרות לצמצם.

כול האינטרקציות כאן הם צמצומים של זמן מקום וצורה.

למשל אומרים לאדם תשתוק והוא מתרגז, מדוע? כי כאשר אמרת לו לשתוק, אז צמצמת אותו. למעשה גרמת לו להרגיש מוגבל, סוג של נכה.

ילד קטן שנולד, הוא לא מצומצם כמו אדם בוגר, למה? כי המחשבה שלו עדיין לא מקובעת לשום דבר, המוח עדיין לא הוגדר, וגם טוב ורע עוד לא הוגדר. אבל הילד לא נולד חופשי לגמרי.

כול תהליך הגדילה של הילד, זה תהליך הצמצום. ההורים מלמדים אותו, זה מותר וזה אסור, חיים לפי הגדרות.

ואז הילד מתמרד, למה? כי הוא רוצה חופש, אך מצד שני, הילד לא רוצה רק חופש, כי חופש זה גם בעיה, למה? כי בחופש אין משמעות, ולכן הוא גם מחפש שיגידו לו מה לעשות והוא גם לא מחפש שיגידו לו מה לעשות.

שאלה: למה?

אליעד: כי משמעות זה ביחס למשהו.

האמת היא שזה לא נכון שהילד נולד חופשי ואחר הוא נעשה מצומצם. אלא זה שהאדם קיים, זוהי כבר חוויה של צמצום. עצם זה שהאדם קיים, אני קיים, אני זה צמצום.

מה זה אני? כשאתה אומר אני, זה צמצום של מה שלא אני.

ברגע שאתה קיים, זה אומר שיש משהו שאתה גם לא.

לכן חווית הצמצום מתחילה ברגע שאתה קיים. ומה היא חווית צמצום? זוהי חווית חיסרון ויתרון.

מה זה אומר? שכול דבר שקיים יש לו יתרון יחסי, כל דבר שקיים יש בו משהו שאין בדבר אחר. המציאות מכילה בתוכה אין סוף צמצומים

המציאות מחולקת לאין סוף ישויות שונות שביחד מרכיבות מציאות אחת, ובכל ישות יש יתרונות יחסיים, למה? כי אם אנחנו נשמיט דבר אחד מתוך המציאות, לא תהיה מציאות למשל, כי המציאות היא סך כל האפשרויות.

בפועל המציאות היא סך כל האפשרויות האפשריות, ומתוכם חלק מתבטא וחלק לא מתבטא. אין אפשרות שיכולה לא להיות אפשרית. לכל אפשרות יש משמעות, היא חלק מהמיכלול.

השלמות צריכה להכיל הכל, אם היא לא תכלול משהו אז היא כבר לא מושלמת.

מאחר והשלמות מכילה את כל הצמצומים, אז בכל צמצום יש יתרון יחסי כל שהוא.

אז אם אתה קיים, אז בכל דבר יש גם חיסרון כל שהוא, כי אתה אף פעם לא סך הכל.

למשל אם אתה בים, אתה לא במדבר, ויש יתרונות לים ויש יתרונות למדבר. ואם תהיה גם בים וגם במדבר, יש לזה חיסרון שאתה לא רק בים.

אין שום צורה שהיא מושלמת.

כול המשחק של הבן אדם בחיים, זה משחק של כאילו, למה? כי בחיים אתה כאילו מחפש דבר מושלם. אם היית מראש יודע שלא משנה מה תעשה, תמיד תשאר בעיה, לא היית מתאמץ לשנות.

אז למה האדם בכל זאת מתאמץ? כמו למשל עובד, כי הוא מדמיין שככול שיהיה לו יותר, הוא יתקרב יותר לשלמות.

יש מיתוס בראש שאתה שואף להיות כמה שיותר מאושר, אתה שואף לשלמות, אבל אין שלמות, אתה לא יכול להגיע לשלמות, כי היא לא קיימת.

אבל אם תדע מראש שהיא לא קיימת, אז לא תנסה להשיג אותה, ואז לא תעשה שום דבר.

ולכן כל המשחק פה הוא, שאני רוצה להגיע לשלמות, למרות שהיא לא קיימת. ואז למשל אתה מתחתן ומחפש שלמות, ואז אתה מגלה שזה לא מושלם, או כל מטרה אחרת.

ולפעמים רע לך יותר ממקודם, למה. כי מקודם חשבת שאולי אם יהיה לי, אהיה קרוב לשלמות ועכשיו גם יש לך את זה וזה רע, אז זה יותר גרוע, כי המיתוס על השלמות יתנפץ.

ומצד שני, אם האדם היה בטוח שאין שלמות, אז הוא לא היה מחפש שלמות, אז הוא היה כבר בשלמות.

עכשיו השאלה היא, לאחר שהבנת שבכל דבר יש חיסרון, איך תהיה שלם עם החיסרון?

ואז אתה הולך לכל מיני סדנאות ומלמדים אותך כל מיני שיטות, אך הבעיה היא שאתה לא יכול דרך השיטות להיות שלם בלב שלם, אתה יכול להיות שלם עם המציאות אך לא במאה אחוז.

אז השאלה היא איך להיות שלם באמת ובלב שלם בשלמות?

ופה נכנס לתמונה רבי נחמן מברסלב שאמר, אני חי חיים טובים שאין בהם שום חיסרון, בשלמות שאין שלמות אחריה. והמשיך ואמר, שלמות יש רק לשם יתברך, ובלעדיו הכל חסרים.

וזה אומר שאם אתה לא אלוהים, לא תהיה באמת מרוצה.

והוא ממשיך ואומר, שמי שנכלל בו, אם האדם הופך לאלוהים, יש לו שלמות כמו לאלוהים.

שאלה: האם האדם לא המציאות?

אליעד: האדם חלק מהמציאות, וברגע שהוא אומר, מה איתי? מתחיל להיות בלגן. למשל אלוהים ברא את העולם בשביל עצמו, ופתאום קם אדם ואומר, רגע רגע, אני רוצה שתזיז את זה שמאלה. מה האדם קופץ, מי הוא בכלל?

זה כמו שמסדרים את הבית, ופתאום הרגל של השולחן אומרת אני רוצה שהקיר יזוז שמאלה.

שאלה: זה שאמרת שאלוהים ברא את העולם בשבילו, לא מסתדר לי.

אליעד: הכוונה הייתה להבהיר שבעולם יש אין סוף צורות, ויש צורה אחת שקופצת ואומרת, אני רוצה שהדבר יהיה אחרת.

שאלה: זה שאתה רוצה שהצורה תהיה אחרת זה השלמות.

אליעד: נכון, אך השאלה היא, האם אתה מבינה זאת כאשר את רוצה שהצורה תהיה אחרת?

למשל מישהו גונב לך את האופנוע, יש שני צורות להסתכל על זה, האחד - זה חלק מהסרט, וגם זה שאני צועקת עליו זה חלק מהסרט.

השני - למה הוא גנב לי את האופנוע, אני רוצה שישאר פה, כאילו נכנסת יותר מדי לדמות של השחקן. את באמת חושבת שזה משנה היכן האופנוע יהיה. ואז אומרים לך את מפריעה לסרט, זה התפקיד שלו לגנוב את האופנוע.

אני אחדד זאת שוב, ברגע שיש תחושה של אני, אוטומטית אתה חייב להרגיש חיסרון. אין שום אפשרות בעולם שהאדם ירגיש ששום דבר לא חסר לו.

ומה האדם עושה כדי להרגיש שלא חסר לו? היא מתחיל לאסוף עוד ועוד ועוד כדי להרגיש כמה שיותר גדול. אך הרשימה כל כך ארוכה שכמה שתאסוף, תמיד תרגיש שחסר לך.

עכשיו השאלה היא, מה עושים עם החיסרון הזה ואיך מתפטרים ממנו?

אז לפני שנדבר איך מתפטרים מהחיסרון, בואו נראה מה טוב בחיסרון. כי אם אין טוב בחיסרון, אז למה שאני אדבר? ומצד שני, מי אמר, אולי בלי חיסרון אני מדבר?

בכל מקרה, בזכות החיסרון יש חיים. אם אדם יגיע למצב שאין לו כל חיסרון באותו רגע הוא הפך לכלום. אם אדם מגיע למצב שהוא מרוצה במאה אחוז מהמציאות באותו רגע הוא נעלם.

להגיע למאה אחוז שלמות אולי זה טוב, אבל אין לך יותר את הצמצומים. זה טוב ורע.

בהנחה שהאדם רוצה לגוון, ובא לו לחוות שלמות, מה עושים? אז רבי נחמן אמר, מי שנכלל באלוהים יש לו שלמות, מה זה אומר? אם תקפוץ לתוך אלוהים תהיה בשלמות, ואיך? על ידי הדעת אותו יתברך, אם תדע את אלוהים תהפוך להיות אלוהים, כי אם תדע מה הוא, תהיה הוא.

עכשיו מה זה אומר בצורה פרקטית?

כול הנושא של יתרונות וחסרונות שייך לעולם היחסי, שבו אני מפריד בין מה שיש למה שאין.

אז לפי ההיגיון, אם אני אפסיק להפריד בין מה שיש לבין מה שאין, אז אני אפסיק להבחין בין יתרון לחיסרון, ואז יגמר בעצם המשחק של היתרון והחיסרון.

ופה נכנס הסיפור של ההפכים. אם התודעה שלי מבחינה בין מה שיש לבין מה שאין, אז תמיד יש חיסרון ויתרון. ואם היא לא מבדילה בין יש לאין, אין יותר יתרון וחיסרון ונגמר המשחק. אתה קיים בלי לדעת שאתה קיים ואתה חווה שלמות. כל כך טוב שאתה לא יודע שטוב.

שאלה: מה זה שווה?

אליעד: לא שווה, אז תשארי פה. מה את מעדיפה, להיות שבעה במאה אחוז בלי לדעת את זה, או לדעת שאת קצת רעבה ושבעה?

שאלה: אני רוצה לגוון.

אליעד: אז תגווני, אני מסביר לך איך לגוון.

השאלה עכשיו, שאם אני אהיה שבעה במאה אחוז, מה יגרום לי לרצות להיות רעבה? זה סיפור אחר.

איך מתחבר לכאן סיפור ההפכים? מה הוא אומר? שמי שרוצה להגיע לשלמות ריגשית, צריך להתחיל להפעיל את גלגלי המוח בנושא של הפכים.

מה זה אומר? לכל דבר יש הפך, המשלים של הדבר זה ההפך שלו.

לדוגמא, אני רוצה להיות בריא, יש לו שני הפכים, אני רוצה לא להיות בריא או אני לא רוצה להיות בריא.

אני רוצה שיהיה לי, אני לא רוצה שיהיה לי, אני רוצה שלא יהיה לי.

אני רוצה זוגיות, אני לא רוצה זוגיות, אני רוצה בלי זוגיות. אלו שלוש קצוות.

האדם בחייו חווה את אחד הצדדים של המטבע, ואז הוא נעול רק על אני רוצה או אני לא רוצה. ואז הוא נמצא בעולם של יש ואין, של טוב ורע, ואז תמיד יש לו חיסרון.

ומכאן מי שרוצה להגיע לשלמות, צריך להגיע למצב שהוא לא ידע מה הוא רוצה, ואם אתה לא יודע מה אתה רוצה אז הכל כרצונך.

אם אני שואל מישהו, מה אתה רוצה? והוא לא יודע, באמת לא יודע, אז האם חסר לו משהו?

שאלה: איזה סוג של לא יודע?

אליעד: לא יודע האמיתי. כי יש אחד שיגיד אני לא יודע מה אני רוצה, אבל בתוכו הוא כן רוצה.

יש אחד שלא אכפת לו מה קורה, הוא לא יודע כלום, אין לו דיעה. אם אדם מגיע למצב שאין לו דיעה, אז אין לו שיפוטיות, אז הוא לא מרגיש רע או טוב, אבל הוא מבחינתו בשלמות, הוא שלם עם כל מה שקורה, אין לו התנגדות ואין לו קונפליקט.

ואיך אדם יכול להגיע למצב שהוא לא יודע באמת? על ידי התירגול של שיטת ההפכים. שכול דבר שאתה חושב שהוא נכון, בעזרת המוח לבדוק למה הוא נכון רק באופן יחסי, ולראות גם את שאר הזוויות שלו.

לדוגמא, אני בטוח שלגור ליד הים זה טוב. ועכשיו צריך להפוך את זה, למה לגור על יד הים זה לא טוב ולא רע, ולמה אני בטוח שלגור על יד הים זה רע.

אם אדם מצליח להביא את עצמו למצב, שכול מחשבה שעולה לו בראש, הוא מבין למה זה טוב, למה זה רע, ולמה זה לא משנה, כל מחשבה, זה למעשה הכפתור של לצאת החוצה מהמשחק.

אני טוען שבעולם היחסי שלנו, אנחנו פועלים אינסטינקטיבית לפי דפוסים שמוגדרים כמחוייבים.

למשל אתה לא עובר דרך קיר, וזאת נקראת חווית צמצום.

שאלה: מחוייב שלא עוברים דרך קיר.

אליעד: את למעשה אומרת שיש חווית צמצום שאין לה ההפך. כמו, קיר לא עוברים, האם אין אפשרות להפוך את זה?

פה נכנס הסיפור של המוח, כי יש רמות של אמת. יש אמת שאני רואה אותה, כמו אני רואה שיש פה כיסא.

יש אמת שהיא פנימית, כמו אני כועס על מישהו, אני מרגיש את זה בתוכי.

או אמת, שאני יודע שיש למטה רכב, אני לא רואה אותו, רק שומע ומפרש.

ולמשל אני מנחש שבסין יש סינים, אני לא רואה ולא שומע, זאת אמת יותר נמוכה.

כול דרגת אמת יוצרת מחוייבות מסויימת, כאשר החושים מעבירים אינפורמציה, ואני מקבל זאת כאמיתי, באותו רגע נכנסתי לחווית צמצום ואיני יכול לעבור דרך קיר.

כדי לפרוץ את המחסום של החוויה של לעבור דרך קיר, אתה בעצם צריך להטיל ספק בחושים. כי מי אומר לי שאני לא יכול לעבור דרך הקיר? החושים.

מה זה חושים, שאומרים לי שכאן יש כסא ולא פיל, - זוהי חווית צמצום. אבל אם האדם מטיל ספק בחושים, שהוא מגיע למצב שכאשר המוח שלו אומר לו שיש כאן כיסא, זוהי המלצה בלבד, ואולי מבחינתו אין כיסא, זה סוג של התבוננות מאוד עמוקה, שאז אפילו אם אתה רואה כיסא, אתה אומר, אז מה אם המוח אומר שיש פה כיסא, אולי לא. ואם אתה חווה את זה, אז אתה בפחות צמצום, ואפילו עבורך אין קיר. אבל עדיין יש לך צמצום, של אני קיים, ואני רוצה, ואם אתה נכנס למקום יותר עמוק, אתה מגיע למצב שאתה לא יודע אם אתה רוצה או לא רוצה.

מה שאני רוצה להגיד שהדברים האלו מתחילים בהיפוכים הרגילים.

לדוגמא, אדם רואה תמונה ובעיניו היא יפה, ואם הוא לא מצליח לראות שהתמונה גם מכוערת, אז אין מצב בעולם שהוא יראה את ההפך של החושים שלו.

לכן התירגולת מתחילה בדברים בסיסיים.

לדוגמא, את אוכלת משהו טעים, ואז לשאול, האם אני באמת רוצה את האוכל הטעים הזה, ואולי אני לא רוצה את האוכל הזה?

למשל בבוקר את הולכת לעבוד, ורע לך מזה, אז את צריכה לנסות לראות גם שטוב לך מזה, וגם לא אכפת לך.

ולאט לאט את מתחילה להמריא למעלה.

האמונות שאדם מאמין, אלו החוטים שנותנים לו אחיזה בקרקע. כשהאדם מעלה את הרף של האמת, אז הדברים היחסיים מתחילים לאבד משמעות עבורו. ואז מרגישים סוג של ניתוק.

ואז מגיעים למקום שהמוח שלך לא מבדיל בין שום דבר לשום דבר, לא מבדיל בין מה שיש לבין מה שאין, ואז ממילא יש אפס אחוז שיפוטיות, ואז אין אני ולא אני, וכשאין אני, אין שום חיסרון.

אתה בעצם מתאחד עם המציאות, כפי מה שהיא.

בסוף האדם צריך גם להרגיש את זה. אי אפשר להבין ולא להרגיש, או להרגיש בלי להבין.

הטענה שלי אומרת שככול שאתה מבין יותר כך אתה מרגיש יותר. ההבנה משנה את החוויה. אנשים שיש להם פיצול אישיות, יש אצלם הבדל בין מה שהם מבינים לבין מה שהם מרגישים.

אני טוען שאם האדם מתחיל לתרגל בצורה רצינית, אז ההבנה שלו משתנה וגם הרגשות שלו מתחילות להשתנות.

מה לדוגמא את רוצה ואין לך.

שאלה: כסף.

אליעד: או קי, יש חוויה של, אין לי בכלל כסף ואני רוצה שרק יהיה לי כסף. זה הקיצון.

את שניהם אפשר לאזן, במקום, אין לי כסף, למשל היתרה שלך בבנק אפס ואין לך כסף, אז איך אפשר להגיד שיש לך כסף?

את שואלת מה המטרה של הכסף? כדי שאקנה איתו דברים. אבל דברים יש לי. או בשביל מה אני צריכה כסף? בשביל תרופות, אבל אני לא צריכה תרופות, אז למעשה יש לי כסף לתרופות.

למשל למה אני רוצה לעבור את הקיר? כי אני רוצה את מה שיש שם. ולמה אני רוצה את מה שיש שם? כדי שיהיה לי טוב בראש. אבל כבר טוב לי בראש, ולכן זה כאילו עברתי את הקיר, זה להסתכל על המהות.

זה עניין של מהות וצורה. ועושים זאת באמצעות הבנת המנגנון שבתוכך.

כשעולות בך מחשבות של, יש לי או אין לי, את צריכה בעצם להתבונן מה קורה לך בראש מאחורה, לנסות לנתח את החוויה ולנסות לראות את זה בפרופורציה נכונה.

זה לא רק יש לי ולא רק אין לי.

האם את יכולה להזדהות עם המחשבה שאת לא רוצה כסף, ולא אכפת לך אם יהיה לך כסף? כן, אז זה סוג של איזון.

אנחנו נמצאים בעולם של צמצומים, ככול שאתה יותר בטוח שאתה חייב לאכול ארוחה בוקר, ככה אתה יותר מפחד מזה שיום אחד לא תוכל לאכול ארוחת בוקר. ולכן אתה חייב לשחרר את המחשבה שאומרת שאתה חייב לאכול. איך אתה משחרר את המחשבה הזאת? על ידי שאתה לוקח את המחשבה שאומרת, אני חייב לאכול, למחשבה הזאת יש שורשים גדולים ביותר, אז צריך לקחת את הפטיש ולהתחיל לתת מכות.

איך עושים זאת? שואלים, למה? מי אמר? למה אני חייב לאכול? ואז החייב כבר לא חייב.

למשל, את חייבת להרגיש טוב, אז מה גזר הדין? שאת מפחדת להרגיש רע. אז אם את לא רוצה לפחד להרגיש רע, את צריכה לבדוק את המחשבה שאומרת שאת חייבת להרגיש טוב ולשחרר.

ככול שאתה יותר בטוח שאתה חייב להרגיש טוב, ככה אתה גורם לעצמך להרגיש יותר רע כאשר המציאות לא כרצונך.

כי אם אני קם בבוקר, ולא אכפת לי להרגיש רע, אז אם יקרה לי משהו רע, אז זה לא נורא.

אבל אם אתה אומר שאתה חייב שהחיים שלך יהיו מושלמים, אז כל פיפס קטן מפיל אותך.

שאלה: הדרך שלך דומה לדרך של ביירון קייטי.

אליעד: מה שחסר בדרך של ביירון קייטי זה את ההפך המוחלט.

לדוגמא, אני כועסת עליו, אני לא כועסת עליו, ולא חשוב לי אם אני כועסת או לא - אני מנסה להביא את האדם שהוא יזדהה עם כל המחשבות האפשריות.

שהוא יוכל לא רק לא לסבול מזה שכואב לו, אלא גם ליהנות מזה כואב לו.

שאין אפילו מחשבה אחת בעולם שאתה לא מסוגל להזדהות איתה.

כול הדברים הכי חכמים בעולם, כל מחלות הנפש הכי אכזריות הם חלק מהשלם, אם יש מחשבה אחת אפילו שאת לא מוכנה לחשוב אותה, את בעצם יוצאת מאיזון. הרעיון הוא שתהיה מסוגל לשרוד כל חוויה אפשרית.

כול מחשבה לחבק אותה ולרצות אותה וגם לתת לה בעיטה ולהעיף אותה.

אתה גם מסוגל להתאכזר...