אליעד: בנושא של הצמחונות, הויכוח הוא האם אני חייב לאכול בשר או לא? אבל כולם מסכימים שהתאכזרות לשמה, זה רק אדם שהוא רשע ביותר עושה. אף אחד לא מוכן לשים דגל ולהגיד שהוא אכזרי לשמה.

הרחמנות הכי גדולה שלי בעולם היא על אנשים שהם אכזריים על האכזריות. יש דבר שהם לא מוכנים לקבל, וזה אכזריות לשמה.

כשמישהו לא מסוגל להזדהות עם אכזריות לשמה, מה זה אומר לשמה? שזה לא מביא שום תועלת, מחוייב המציאות שהוא סובל.

אין שום אפשרות שהוא יגיע להארה במרכאות, והוא לא מסוגל להתאכזר לשמה.

אין אפשרות כזאת, ולא היה ולא הווה ולא יהיה, ואני אסביר למה.

הסיבה שאותו מורה רוחני לא מסוגל לקחת חיה ולשחוט אותה למרות שהוא רעב, זה בגלל שהוא חווה את זה כאקט אכזרי, והוא עושה השלכה של האכזריות על עצמו. שזה בעצם אומר שהוא לא נהנה מזה שהוא קיים.

כי להיות קיים זה משהו אכזרי. המציאות מתאכזרת אליך, מפרידה אותך משאר הדברים.

הקיום עצמו זה דבר אכזרי.

אם אתה לא מסוגל להתאכזר למשהו אחר, כי אתה אומר שזה מזכיר לך את האכזריות עלי, אז אם אתה לא מסוגל להכיל אכזריות על מישהו אחר, זה אומר שאתה לא יכול להכיל אכזריות עליך, וזה אומר שאתה לא השלמת עם הסבל.

למה בודהה היה צמחוני, כי בודהה היה אחד האנשים שסבלו הכי הרבה בעולם. כי בספר שלו רשום שהאמת הראשונה היא שכאן סובלים.

אין לי שום בעיה באם האדם צמחוני או לא, זכותו של אדם להיות צמחוני בדיוק כמו שזכותו של אדם לא לרצות שירביצו לו.

הבעיה עם זה שכאשר מדברים על זה ברמה העקרונית.

אתה אומר, גם ברמה העקרונית אני לא מוכן לקבל אכזריות לשמה. שזה אומר שברמה העקרונית אתה לא מקבל את זה שאתה סובל.

אני רוצה להקצין, האדם אמור להגיע למצב, שלא רק שאתה לא סובל מהסבל, אלא אתה גם מסוגל ליהנות מהסבל. ולא רק שאתה מסוגל ליהנות מהסבל, אתה מסוגל ליהנות מהסבל, באשר הוא סבל.

זה לא רק שאני לא סובל, זה לא רק שאני נהנה מהסבל כי הוא מביא לי תועלת כל שהיא, זה גם אני נהנה מהסבל כי אני נהנה לסבול.

שאלה: מה זה נותן?

אליעד: כי זה הדבר היחיד שמאפשר לך לחוות שאתה בוחר להיות קיים.

לבחור להיות קיים פירושו לבחור לסבול.

יש, אני חייב להיות קיים, תן לי את הכפתור ואני יעלם.

יש, אני בוחר להיות קיים, אני בוחר לצמצם את עצמי, אני בוחר להפוך את עצמי לנכה, אני בוחר ליצור עבור עצמי חווית חיסרון.

שאלה: איך זה יכול להיות?

אליעד: מהיבט מסויים, אני לא בוחר, אלא נדפקתי. אבל מהיבט אחר אני בוחר להיות קיים.

אני בוחר להיות קיים, פירושו שאני בוחר להתאכזר לעצמי, גורם לעצמי לסבול, כי ככה אני רוצה מבלי שזה מביא לי כל תועלת.

כשאני אומר אני, אני מתכוון לאלוהים, אני אלוהים, לא חסר לי כלום, ואני לוקח את עצמי ומחלק את עצמי לאין סוף חלקים, שכול חלק יהיה חסר בחיסרון אין סופי, למרות שזה לא מביא לי כל תועלת, האם יש אכזריות גדולה מזאת?

והיכולת שלך להיות אלוהים, זה גם להזדהות עם הזווית הזאת.

ואם אתה אומר שאתה לא מוכן לקבל אכזריות לשם אכזריות, זה אומר שאתה לא מסוגל לראות אכזריות כדבר שלם, ואם אתה לא מסוגל לראות אכזריות כדבר שלם, אז למה שאלוהים יברא את העולם?

אלא אם כן זה בלית בררה, אבל אם אתה תופס שאלוהים ברא את העולם בלית בררה, אז אתה סובל.

אלא אם תגיד אני מקבל אכזריות כלגטימית לשם אכזריות, ואז תוכל להגיד שאתה מקבל את בריאת העולם ואת זה שאלוהים התאכזר לעצמו.

כשאתה אומר שאתה לא מקבל אכזריות לשמה, זה כמו שאתה אומר שאתה לא מקבל את זה שאלוהים ברא את העולם.

מה יצא לו מהאכזריות הזאת? הוא שלם עוד ממקודם, אז מה יצא לו מזה שהוא חלק עצמו לאין סוף חלקים?

התשובה היחידה היא שאם תגיד שהתעללות לשמה היא המושלם.

שאלה: זה סוג של שקר מבחינתי, אולי מבחינתו אין בכלל אכזריות?

אליעד: מבחינתך אכזריות, לא מבחינתו. כשאתה חווה את קיומך, אם אתה לא מוכן לקבל אכזריות לשם אכזריות כדבר חיובי, מחוייב המציאות שאתה לא מסוגל לחוש שאתה בוחר את קיומך. אין אפשרות כזאת.

כי להגיד, אני רוצה להיות קיים, פירושו, לא חסר לי כלום ומתוך זה אני רוצה להיות קיים.

מה הרוחני אומר, תאכל בשר רק אם אתה חייב, והכל לטובה, אלוהים ברא את העולם לטובה - אבל זה לא אמיתי, לשם מה אלוהים צריך לברוא את העולם? ולכן האדם הרוחני לא באמת מקבל את הקיום של עצמו.

שאלה: מה הכוונה של, ליהנות מהסבל?

אליעד: ליהנות ולסבול זה בתוך הגדרות, באחד אין הנאה ואין סבל.

אם עכשיו אלוהים מתקשר ושואל אותך, האם אתה רוצה להיעלם תוך שלוש דקות? מה היית אומר?

אני היית אומר, מה שאתה רוצה מקובל עלי.

יש אחד שכולם מנדים אותו? אתה יודע איך קוראים לו, אכזריות. אף אחד בעולם לא יכול לחבק את האכזריות. כולם רוצים שתעזוב אותם, היא פוגעת בגאווה שלהם.

שאלה: אני יכול להגיד, בואו נלך לאכול חרא, ונהנה ממנו.

אליעד: אם הייתי חושב שאם תאכל חרא ותהנה ממנו ותגיע להארה רוחנית, הייתי אומר לך, לך עשה זאת. אני לא חושב שתגיע להארה רוחנית דרך זה, כי יש דברים הרבה יותר קשים מזה, כמו לדוגמא לסבול, כמו לדוגמא להעלים את עצמך.

גם אני לא חושב שאתה מסוגל לגרום לעצמך ליהנות ממשהו שאתה עושה אותו. כי זה שאתה עושה אותו זה לא אומר שאתה נהנה ממנו, אתה יכול לעשות ולסבול מזה.

אין קשר בין החוויה של ההנאה לעשייה.

אם תתבונן בתוכך על תהליכים רגשיים, תראה שבתוכך אתה מסוגל להתאכזר, לרחם, זוהי התבוננות פנימית, זה לא תעשה משהו.

שאלה: איך אדע זאת?

אליעד: בלב שלך, מול עצמך, היחיד שמודד אותך זה אתה.

ביום יום תחיה לפי הנורמה. אבל בלב שלך, אם למשל אתה נוסע בכביש ומישהו נכנס בך, יש אחד שיגיד, איזה חיים קשים? למה נכנסו בי? ויש אחר שיגיד, איזה כיף שרע לי היום.

הלב שלך צריך לדעת עד כמה באמת הדבר שלם ורוצה מלכתחילה את הדבר.

שאלה: אז אתה לא מטיף לאכול בשר?

אליעד: לי לא אכפת מה אתה עושה ולא אכפת לי מה אתה אוכל, אני רק מדבר על תהליך של התבוננות בדבר.

האדם לא מוכן לקבל אכזריות, כי הוא לא מוכן לקבל את הטוב בקיומו של הרע.

שאלה: אז זה לא מוחלט.

אליעד: נכון אתה צודק, כי במוחלט אין טוב ורע.

אבל יש כאלה שאומרים שהרע הוא לטובה, אז הם נתקעים עם הרע, הם לא מסוגלים להגיד שאני רוצה שיהיה רע.

אלוהים בנקודת ההתחלה, מזווית אחת, אין לו בחירה ואז הכל גרוע. אך מזווית שנייה, הוא בעצמו רצה שתהיה נפרדות, כי ככה הוא רוצה. זה עושה לו טוב שיש רע. הוא רוצה שבכל דבר יהיה חיסרון, כי ככה הוא רוצה למרות שזה לא נותן שום דבר.

התפיסה הזאת היא שהבריאה שלמה, יצירת הטוב והרע היא בפני עצמה שלמה. וזה אפשרי רק כאשר אתה יכול להזדהות עם המחשבה, כי ככה אני רוצה.

ביום יום אתה לא חי בפרספקטיבה הזאת, יש גם את הנושא של לרחם, אפשר להגיד שאלוהים ברא את העולם מתוך רחמנות, הוא אמר שהוא מוכן לסבול סבל אין סופי כדי שיצא מזה משהו טוב, למשל.

אפשר להגיד שהוא כל כך ריחם על הניפרדות, שהוא היה מוכן לברוא אותה ולסבול לנצח, למרות שזה לא מביא לו שום תועלת. אז זה שיא הרחמנות.

השאלה היא, האם אתה בוחר להגיד זה טוב או רע? או שאתה חייב להגיד שזה טוב או רע.

אם נקצין את זה, אפשר להגיד שזה לא משנה, אבל אני בוחר להגיד שזה משנה. והקצנה גדולה יותר, אני יכול להגיד שזה משנה, ואני עושה את ההפך של מה שאני עושה עכשיו.

ההקצנה היא שיש אפשרות שאני אגיד לו לעשות רעש כדי שזה יפריע לי.

אם אתה יצאת החוצה אתה יכול לחוות שאתה גם רוצה לסבול.

למשל אדם רוחני יגיד שלא משנה לו אם יאכל או לא, אבל בוחר לאכול.

עד שאתה לא תקום בבוקר ותרגיש שאתה מבחינתך מסוגל להחליט, היום אני לא רוצה לאכול כדי לסבול ולמות מרעב, עד אותו רגע אתה לא תרגיש חופשי כשאתה הולך לאכול.

אפשר לקום בבוקר, ולאמר מבחינתי לא אכפת לי אם אוכל או לא, אבל אם אני בתוך המשנה, אז אני חייב לאכול. ויש גם בתוך המשנה אני יכול להחליט שאני לא רוצה לאכול, ולמות ברעב, ובכל זאת אני בוחר לאכול ולא למות ברעב.

יש אדם שניגש למקרר כי הוא רעב, והוא יכול להגיד שהוא לא רוצה לאכול כי זה לא משנה, אבל אם אני בתוך הכן משנה, אני חייב לאכול.

אז הוא מרגיש שמצד אחד לא נכפה עליו שהוא חייב לאכול, כי אני יכול להגיד שזה לא משנה, אבל מצד שני, ברגע שאני בנפרדות, אני חייב לאכול.

אבל יש בן אדם שיכול להגיד, קודם כל לא נכפה עלי כלום, הוא יכול ללכת לאין הבדל. ואם אני רוצה את היש הבדל, אז אני רוצה באופן מודע לא לאכול ולמות ברעב, ובכל זאת אני רוצה כן לאכול.

שאלה: האם ההבנה השיכלית תפתור את כל הבעיה?

אליעד: כן.

שאלה: למה הוא בוחר במשנה?

אליעד: יש כאן שתי בחירות, בחירה ראשונה שהוא אומר, משנה ולא לא משנה. בחירה שנייה שהוא אומר, משנה בצורה הזאת ולא בצורה השנייה.

המציאות בכל רגע נתון יכולה להחליט שהיא לא רוצה את כדור הארץ. ואף על פי כן, באופן עקבי, יום אחרי יום, היא משאירה את כדור הארץ.

שאלה: יש את כל הטווח.

אליעד: נכון, אבל כל הטווח זה לא רק שאני יכול להגיד שזה משנה או לא משנה. אלא גם בתוך המשנה אני יכול להגיד הפוך. כל הטווח זה אני רוצה לחיות, אני רוצה למות, ולא משנה לי אם אני חי או מת.

חוץ מדבר אחד שלי למשל אין עליו בחירה, באופן יחסי אין בחירה. אם אני מקבל על עצמי את זה שיש הבדל אז מצד ההגדרה אני כבר לא יכול להגיד שאין הבדל.

זה אומר שבתוך המשנה אני יכול לשאול האם בא לי לאוכל או לא בא לי לאכול?

אך יש משהו שמצד ההגדרה אני לא יכול לעשות, שברגע שאמרתי שיש הבדל בין יש לאין, אז מאותו רגע אני ויתרתי על האופציה שאין הבדל.

ברגע שאמרתי שאני מבדיל...