שאלה: האם הכוונה חשובה או המעשה? בכוזרי נאמר, כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים.

אליעד: אני למשל הייתי אומר, כוונתך רצויה אבל לא מספיק. או הבנתך נכונה אבל לא מספיק נכונה. זאת אומרת שצריך לכוונן יותר את מה שאתה מבין.

למשל אדם שרוצה לחזור בתשובה, ולא יודע את ההלכות, אומרים עליו שכוונתו רצויה אבל מעשיו אינם נכונים.

למשל יש לנו מחשבה, דיבור מעשה. אז בתפיסה שדברת עליה המעשה הכי ממשי. מחשבה פחות ממשי, ומעשה הכי ממשי. אז הוא אומר, כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים, זאת אומרת הממשי אינו רצוי.

אצלי זה אחרת, כוונתך רצויה, אבל למשל הבנתך אינה רצויה. אצלי אני מעלה את הרף יותר למעלה למופשט.

אצלי הממשי נמצא מעל הכוונה.

בכוזרי נאמר, מחשבתך רצויה, אבל המעשה שלך שנמצא מתחת אינו רצוי. הוא כאילו מסתכל שהמחשבה היא הכי נמוכה, והמעשה הכי גבוה, שעדיין לא הגעת למעשה הנכון.

אצלי זה הפוך, אני יכול להגיד כוונתך רצויה אבל ידיעתך אינה נכונה, או רצונך אינו נכון. אני הולך פנימה לתוך הרצון ולא בורח למעשה. בעיני המעשה הכי פחות חשוב.

יש פה בעיקרון שני שכלים, שכל הגיוני ושכל לא הגיוני.

בשכל ההגיוני הכי חשוב זה מה אתה יודע, - לא מה אתה עושה, לא מה אתה מדבר, לא מה אתה רוצה, לא מה אתה חושב, לא מה אתה מרגיש ולא מה אתה זוכר - מה שחשוב זה רק מה אתה יודע. ידיעה זה הדבר הכי עמוק שקיים.

רבי נחמן בשפה שלו אמר, שכול הצרות והיסורים זה בגלל חסרון הדעת. וכשנשלם הדעת נשלם כל החסרונות.

בשכל הפשוט יש מחוייב ואפשרי, מחוייב אחד ואפשרי אין סוף. אז מה הכי חשוב? המחוייב. אז להגיד שמעשיך יותר חשובים מכוונתך, זה להגיד שהאפשרי יותר חשוב מהמהות.

מה יש יותר, מעשיך או כוונתך? מעשיך. כוונה יש אחת, כוונת הלב, ומעשים יש הרבה. המעשים זה הנפרדות, וכוונת הלב זה המהות.

כוונת הלב יותר חשובה מהמעשים, למשל חשוב יותר אם נהנית במסעדה יותר ממה שאכלת. או יותר חשוב שאתה מרוצה ממה שיש לך ופחות חשוב מה יש לך.

המחוייב נתפס כיותר חשוב מהאפשרי. ומחוייב זה אחד, אם זה שניים זה לא מחוייב, ולכן ההיגיון אומר שהכי חשוב זה המחוייב, ומה הכי עמוק?

למשל, רצונות משתנים, תחושות משתנות, זכרונות משתנים, פעולות משתנות, מחשבות משתנות, הכל משתנה, מה לא משתנה? הבנה שיכלית גם משתנה, אבל יש דבר אחד שלא משתנה וזה ידיעת המוחלט.

אני מנסה לסדר לך את זה בראש ברמה הציורית, שהמחשבה היא פנימית יותר ביחס למעשה שהוא חיצוני יותר. ולכן המחשבה היא המהות, והמעשה זה הצורה, והמהות חשובה מהצורה.

ולכן מבחינתי הייתי אומר, כוונתך רצויה אבל הבנתך אינה רצויה, זה אומר שאני מאוד שמח שאתה רוצה להבין, אבל עדיין לא הבנת. אצלי ההצלחה נמדדת בכמה הבנת. איזה עומק הבנת.

למשל, מבחינתי, אם לא הבנת דבר והיפוכו בו זמנית, לא יצאת ידי חובתך. אני כאילו מושך את זה פנימה לא החוצה.

מבחינתי גם מחשבה זה סוג של מעשה, כשאני אומר למישהו תדבר אמת, הכוונה היא שהוא גם יחשוב את האמת. מבחינתי הדבר הכי ממשי זה מחשבה.

אם מרביצים לך ולא היית חושב על זה, זה לא היה כואב לך. המחשבה יותר ממשית מכל דבר אחר. אתה נוגע בכיסא באמצעות המחשבה. אם לא היית חושב על הכסא, לא היית נוגע.

אם חותכים אותך, ואתה לא חושב על זה, אז זה לא מפריע לך.

ואם לא חותכים אותך, אבל אתה חושב שחותכים אותך, זה כואב לך.

מי בסוף מחליט מה שתרגיש? מה שאתה חושב. לא מה שקורה ולא מה שאתה עושה, אלא מה שאתה חושב.

מבחינתי גם המחשבות משתנות. יש דבר שנקרא עולם המחשבה אבל מעליו יש עולם השתיקה, מעל המחשבה נמצא הדבר שממנו באות המחשבות, ההוויה שלך.

מה שמשנה זה עד כמה אתה מחובר למחוייב המציאות, כל השאר לא משנה.

בסוף מה שמשנה זה רק דבר אחד, מה מחוייב? המציאות, האחדות - היא מחוייבת כל השאר לא מחוייב.

עכשיו תתרכז טוב טוב, מה הסברנו? שהמחוייב יותר חשוב מהאפשרי, המהות חשובה מהצורה. ולכן מכאן כוונתך חשובה ממעשיך.

אבל כל זה נכון רק בשכל, כי בשכל הרגיל המהות חשובה מהצורה. אבל בסוף, בסוף, בסוף, אתה מגיע לאין שכל, שזה שכל יותר גדול / שכל אחר, ובשכל הזה זה כבר לא מחוייב שיש רק מחוייב אחד.

בשכל הגדול ביותר שמה, כמו שהכי חשוב זה מה אתה מרגיש, גם הכי חשוב זה מה אתה עושה. ולא משנה מה אתה מרגיש אלא משנה מה אתה עושה.

זה כבר לא הגיוני, כי מה זה משנה מה אני עושה? אבל עם לאלוהים לא היה משנה מה הוא עושה, אז הוא לא היה עושה.

אם הוא כבר אלוהים, אז למה הוא צריך לעשות? זה אומר שלאלוהים חשוב מה הוא עושה.

תראה, אלוהים זה שלמות, אם השלמות זה להיות מחובר לאלוהים, אז למה אלוהים מחלק את עצמו לאין סוף חלקים.

אם נגיד שהשלמות זה להיות מחובר למחוייב המציאות, ואלוהים הוא כבר השלמות, אז זה לא ברור מדוע אלוהים ברא את העולם. כי כאשר הוא ברא את העולם, הוא בעצם התרחק מעצמו. היתה אחדות ועכשיו יש אין סוף חלקים.

אז אם תכלית המציאות זה להתקרב לבורא, אז למה הבורא הרחיק את הבריאה ממנו?

זה אומר שלאלוהים יש קנה מידה אחר.

אצלך, כנברא, כל מה שחשוב לך כרגע זה לחזור לשורש שלך. לחזור להיות אלוהים, להרגיש שלמות ושיהיה לך רק טוב.

אבל אצל אלוהים זה אחרת.

אצל אלוהים יש יותר מאחד ממחויב המציאות, בהיגיון זה לא הגיוני, איך יתכן ששניים מחוייבים? אצל אלוהים יש אין סוף מחוייבים. אין סוף מחוייבי המציאות, אין סוף אלוהים, אין סוף נקרא ריבוי אלוהים. אין סוף אחדויות, אין סוף אין סוף.

זה לא הגיוני, אך מבחינתו של אלוהים, כל צורה היא השלמות בפני עצמה.

זה אומר שלא רק המהות מחוייבת אלא גם הצורה מחוייבת.

שאלה: כל צורה?

אליעד: כל צורה. שזה לא הגיוני, איך צורה יכולה להיות מחוייבת? אבל באין שכל, צורה יכולה להיות מחוייבת. וכאשר אתה מגיע לתפיסת מציאות כזאת, אז לפעמים אתה מייחס חשיבות לצורה יותר מאשר למהות. וטוב שכך.

מה הכוזרי אמר לו? כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים, הוא אמר שהצורה חשובה מהמהות, שזה לא הגיוני, מה חשוב יותר אלוהים או אני? אם אלוהים הוא המהות אז הוא יותר חשוב.

אני בא להגיד לך, שבסוף בסוף בסוף אתה מקבל שכל מסויים שאיתו אתה מבין, שהצורה חשובה כמו המהות, ולפעמים יותר מהמהות, ולפעמים פחות מהמהות.

כיום בתפיסה השכלית ההגיונית שלך יש - ריבוי צורות ומהות אחת. יש אין סוף אחד וכל השאר זה חלקים שלו.

בסוף, בסוף, בסוף, אתה תגלה תפיסה חדשה, אתה תראה שיש אין סוף, ואין סוף חלקים שלו, וכל חלק שלו הוא אין סוף, כמוהו בכלל.

איך זה יכול להיות שהצורה היא כמו המהות? או שזה צורה או שזה מהות? לא. הצורה והמהות זה אחד.

וכאשר תהיה בפרספקטיבה הסופית, אז לפעמים תגיד הכי חשוב זה המהות, לפעמים תגיד שהכי חשוב זה הצורה ולא המהות, ולפעמים תגיד שזה חשוב באותה מידה.

אתה יודע מה זה אומר? למשל כיסא זה צורה, קיר זה צורה, מה המהות שלהם, אחדות כל שהיא. אתה יודע מה זה אומר שצורה זה מהות? זה אומר שהכסא הזה מהווה את הקיר. הכסא הזה הוא ההוויה של השמש.

מה זה אומר? אם אני עכשיו ישרוף את הכיסא, השמש תמשיך להיות קיימת. נכון? אז איך אתה יכול להגיד שהכיסא מהווה את השמש?

אם הכיסא הזה, הוא זה שגורם לשמש לזרוח, אז איך זה יכול להיות שהשמש פעלה לפני אלף שנה, הרי לפני אלף שנה לא היה הכיסא? אם עכשיו אני ישרוף את הכיסא השמש תמשיך לזרוח. אז איך יכול להיות שהכיסא הזה מהווה את המקום והזמן שבהם נמצאת השמש?

ולא רק שהכיסא מפעיל את השמש, השמש גם עשוייה מהכיסא הזה. איך זה יכול להיות? אם אתה אומר הכיסא הזה והשמש שם, אז הם לא מחוברים. אז איך אתה אומר שהשמש מתהווה מהכיסא? אף על פי כן.

בשכל זה לא הגיוני, אבל באין שכל / שכל אחר הכיסא הזה מהווה את השמש.

אבל לא רק הכיסא, גם הנייר מהווה את השמש. ויותר מזה, השמש מהווה את הנייר.

ואני לא אומר שהמהות של הכיסא מהווה את השמש, אלא הכיסא מהווה את השמש.

הכיסא הוא צורה, שמהווה את השמש, מה זה אומר, שהוא ממלא את המקום והזמן של השמש.

הכיסא הזה ממלא את כל הבריאה כולה. הבריאה כולה נשענת על הכיסא. אבל לא רק על הכיסא אלא גם על הנייר, על כל דבר.

גם הכיסא מהווה את השמש, וגם הברזל הקטן שעל הכיסא מהווה את השמש.

איך זה יכול להיות, כמה דברים מהווים את אותו הדבר?

כשאני אומר, שהכיסא מהווה את השמש, אני לא מתכוון לומר שהמהות של הכיסא מהווה את השמש. אני מתכוון לומר שהצורה של הכיסא מהווה את השמש.

זה לא הגיוני, כי אם זה צורה, איך זה מהווה?

וממילא שמה, המעשה לפעמים חשוב יותר מהכוונה.

אם אני לדוגמא הייתי חושב שהדבר הכי חשוב זה הכוונה, אז לא הייתי מדבר איתך. למה? כי אם הכי חשוב זה כוונת הלב, אז הכי חשוב לי זה מה אני מרגיש, ואם הכי חשוב לי זה מה אני מרגיש, אז למה לי לשנות את המציאות? אני יכול להרגיש טוב גם בלי לדבר איתך.

ואדרבא, כאשר אני מדבר איתך, אני גורם לעצמי להרגיש רע, כי אני מצמצם את עצמי בשבילך.

אני מנסה להסביר לך את השכל של, למה אלוהים ברא את העולם? אם הכי חשוב זה האחדות, אז לא הייתה נפרדות.

אם הייתי אומר שרק המחוייב מחוייב, אז ממילא אין קיום לאפשרי. אבל בכל זאת יש קיום לאפשרי, יש כיסא, ולכן זה אומר שיש עוד דברים שקיומם אפשרי. כשאני אומר שיש כאן כיסא, זה אומר שלא רק המחוייב מחוייב.

המחוייב הוא לא בלעדי, כי אם היה רק מחוייב אחד, אז איך יתכן שיש עוד כיסא?

שאלה: אשליה.

אליעד: נניח שיש אשליה, אז איך יש אשליה? אם יש רק מחוייב אחד, אז איך יש אשליה? אם המחוייב לא אשליה, אז איך יש כיסא? גם אם אתה חושב שהמציאות היא אשליה, זה עדיין לא פתר שום דבר.

שאלה: איך יוצאים מהסבך הזה?

אליעד: אם אתה מספיק אמיתי עם עצמך, אתה מגיע לתפיסת מציאות שבה אין הבדל בין מהות לצורה, שבה אפשר להגיד שהכיסא מחוייב, למרות שלא הגיוני לומר שהצורה מחוייבת.

ואם אני יכול לשרוף או לשבור את הכיסא, זה אומר שהצורה לא מחוייבת, ואף על פי כן אני אומר שהצורה מחוייבת.

שאלה: מה בין זה לעבודת אלילים?

אליעד: עבודת אלילים אומרת שלא כל הצורות מחוייבות. הם אומרים שלחלק מהצורות יש חלק מהתכונות האולוהיות, אבל הם לא אומרים שלכל תכונה יש את כל סך התכונות האלוהיות. למשל אומרים, הפסל הזה מוריד גשם, אבל הם לא אומרים שהפסל הזה אחראי על כל העולם כולו.

אני אומר שכול מה שנכון לגבי המהות, נכון לגבי כל צורה. ואף על פי כן זה צורה ולא מהות. שלא תחשוב שאני מנסה לומר שהכל אחד, אני לא מנסה להגיד שהכל מהות, הכיסא למשל צורה, וכצורה יש לה את כל מה שנכון לגבי המהות, וזה לא הגיוני ואף על פי כן אני אומר את זה.

שאלה: בראייה הזאת, זה כבר לא משנה איזה צורה?

אליעד: לא משנה איזה צורה, אבל אתה יכול לשחק ולהגיד יש צורה שקרובה יותר למהות ויש צורה שפחות קרובה למהות. עכשיו אתה יכול להתחיל לשחק איך שאתה רוצה.

בסוף מבחינה תפיסתית אין הבדל בין מהות לצורה. אין הבדל בין יש לאין. ועכשיו אתה יכול לשחק, אבל גם יש הבדל בין מהות לצורה. גם יש הבדל וגם אין הבדל ביניהם.

אני לא אומר שרק אין הבדל בין מהות לצורה, גם כל צורה היא רק צורה, והיא לא המהות.

זה לא הגיוני, תחליט או שזה המהות, או שצורה שווה מהות או שצורה לא שווה מהות. ואני אומר, צורה שווה מהות ואף על פי כן לא שווה מהות.

מה שניסיתי להסביר לך שהויכוח שאומר שהעיקר זה כוונת הלב, או שכוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים, כל הדו שיח הזה הוא ביטוי של ויכוח גדול יותר, מה חשוב יותר המהות או הצורה? החיצוני או הפנימי?

למשל כאשר שני אנשים מתווכחים מה יותר חשוב, מה עשיתי או מה חשבתי שעשיתי? לכאורה לא משנה על מה מתווכחים, אבל יש בזה ויכוח גדול, זה כמו לשאול אותו, מי הוא אלוהים?

כשמישהו אומר לא משנה מה התכוונת אלא מה עשית, הוא בעצם עובד אלילים, למה? כי הוא בעצם אומר הצורה חשובה מהמהות.

לדוגמא, מישהו מרביץ לך, ואומרים לך, הוא לא הרביץ לך, אלוהים הרביץ לך, האיש הוא רק המקל.

אבל מי שאומר שלא משנה מה התכוונת, חשוב מה עשית, הוא למעשה אומר לא חשוב מי שלח אותו, חשוב מי הרביץ לי. וכשאתה אומר לו, לא משנה מה עשית, משנה מה התכוונת, זה אומר, לא משנה מי הרביץ לך, יותר חשוב מי שלח אותו. זה אותו ויכוח.

אם יש מישהו שחושב שהעיקר זה מה עשית ולא מה התכוונת, ואם אתה רוצה לגרום לו לחשוב, שלא חשוב מה עשית אלא חשוב מה התכוונת, ואם תגיד לו זאת בצורה ישירה הוא יגיד שאתה כופר. אז אתה לוקח תהליך מקביל, כמו משל ונמשל, אתה אומר לו בו נתחזק באמונה, לא משנה מה קרה לך משנה שהכל לטובה, אתה אומר לו שכול פעם שהוא רואה מישהו שיזכור שזה רק לבוש של הבורא. ואז לא משנה מה קרה אלא משנה מה הרגשת ממה שקרה. או להגיד שהכל זה מבורא עולם ולא משנה מה יש לו, וכאשר אתה דוחף לו לראש את המשפטים האלו כמה שיותר אז הוא מבין בעצם שהמהות חשובה מהצורה. וכתוצאה מזה הוא יחשוב שפחות חשוב מה עשית ויותר חשוב מה התכוונת.

בשכל אין אפשרות לדבר והיפוכו, ולחשוב שכול דבר טוב או רע זה מאלוהים, זה בעצם להתאמץ לחשוב על המהות ולא על הצורה. ואז כל פעולה שתעשה בהמשך תחשוב על המהות ולא על הצורה.

האדם יכול להגיד, המהות זה ביצוע הפעולה, למשל, המהות זה רצון הבורא, הם יכולים להגיד שהדבר החשוב ביותר זה שהפעולה תבוצע.

אבל כאשר האדם רוצה לבצע את הפעולה, הוא שואל מדוע אני מבצע את הפעולה? הוא יכול להגיד שהוא רוצה לעשות את רצון הבורא כי הוא רוצה להדבק בבורא. אז המהות זה להדבק בו.

לדוגמא, מה שחשוב זה לדעת שהכל זה מהבורא, מה המשמעות של זה? שלא משנה מה אתה עושה העיקר שזה לשם שמיים.

ואם יבוא הרב ויגיד, עד שלא תאמין באלוהים, אל תעשה מיצוות, אז האדם לא יעשה יותר מיצוות. כי הוא לא מאמין, ולכן אמרו לו שזה לא משנה, שיעשה אפילו אם הוא לא מאמין. ואף על פי כן מה העיקר?

בעולם שלנו, מה יותר חשוב, מה יש לך או מה אתה מרגיש שיש לך?

גם אתה עצמך, לפעמים חושב שלא משנה מה יש לך, ולפעמים אתה רוצה שיהיה לך. אתה עצמך רודף לפעמים אחרי הצורות ולפעמים אחרי המהות. המחלוקת קיימת בתוכך, זה לא בחוץ.

אתה עצמך, עכשיו, מצד אחד חשוב לך להבין את המהות, ומצד שני חשוב לך גם צורות מסויימות.

מצד אחד אתה מוכן לוותר על הרבה דברים כדי להבין את המהות, אבל לא מוכן לוותר על הכל. ומצד שני אתה מוותר על המהות למען הצורות. אז זה אומר שאתה עצמך עדיין לא החלטת מה חשוב יותר, כוונת הלב או הפעולה?

וכאשר אתה רואה אנשים מתווכחים, את מי אתה בעצם רואה? את הויכוח הפנימי שלך.

למשל אתה אומר, מה זה משנה מה הוא עושה? חשוב יותר מה הוא חושב. זה בעצם המקום אצלך שאומר, מה משנה מה יש לי, חשוב מה אני חווה.

מה בעיניך הדבר הכי מהותי בחיים?

שאלה: ידיעת הבורא ולהרגיש טוב.

אליעד: האם אתה מוסר את נפשך לרצון הזה? לא.

זה לא שלא, יכול להיות שכן, ואולי אתה לא צריך לדעת את הבורא. אבל מבחינתך אתה לא הולך עד הסוף, עד המהות שלך.

אני למשל, הגעתי לאן שהגעתי, כי הייתי מוכן לוותר על הכל כדי לדעת את האמת. פעם אחת לשאול באמת, מה היא האמת? וכששאלתי את זה,...