אליעד: אני טוען דבר כזה, שיש לי דרך מאוד ספציפית, שאם תעשה אותה פעם אחת, והצלחת לעשות את זה, סיימת את החיפוש.

להוכיח שני דברים מחוייבים, מצד השכל, שסותרים זה את זה, להוכיח אותם בשכל. אם הצלחת לעשות זאת סיימת את החיפוש, הגעת לאין שכל.

בשכל יש דברים שיש להם היפוך ויש דברים שאין להם היפוך.

למשל היפוך - אם אני אקרע את הנייר, הנייר יקרע. ההיפוך הוא שאולי אני אקרע את הנייר והנייר לא יקרע? זה לא מצד עצמו, אקרע את הנייר והנייר יקרע זה שני דברים שונים.

יש דברים בשכל שאין להם היפוך, למשל, אם זה פה אז זה פה. אם זה רק פה זה לא שם.

אני טוען שכול מה שאתה יודע מבוסס על אכסיומות ספציפיות. כל התפיסה שלך שאתה מבדיל בין יש לאין מבוססת על אכסיומות בסיסיות. ואני טוען שאתה צריך לברר מה הם האכסיומות הבסיסיות האלה.

מה זה אכסיומה בסיסית? שיש משהו שאתה לא יכול לחשוב אחרת ממנו, שאתה לא יכול לתפוס אחרת בשכל.

אם תפרוס על השולחן את כל הדברים שאתה הכי בטוח בהם, תראה שיש דברים שסותרים אחד את השני, ואז בעצם תשתגע ותגיע לאין שכל.

תקח את כל מה שאתה יודע, ותבדוק על מה זה מבוסס, ברצינות, בזמן אמת, כל מה שאתה יודע אתה רואה, ואז אתה רואה שזה מבוסס על משהו בסיסי, תנסה להגיע למצב שהשכל שלך לא יכול לחשוב אחרת ממנו, ואם תפענח את המנגנון של עצמך, אתה תמצא שיש שני דברים הפוכים שהשכל שלך לא יכול לחשוב אחרת.

כול מה שאני מסביר נשאר בגדר פילוסופיה. אתה צריך לראות את זה בעין שלך. שאתה תחפש. אני אומר לך היכן לחפש, אבל אתה צריך למצוא.

אני מסביר שוב, כל מה שהאדם יודע מבוסס על תשתית מסויימת, למשל שהעולם קיים, כי אם לא הייתי יודע שהעולם קיים לא הייתי יודע שיש בית.

יש דברים בסיסיים שאתה לא מטיל בהם ספק אף פעם. כמו שהעולם קיים.

שאלה: למשל היש והאין.

אליעד: עזוב אותך מיש ואין, האם כשאתה הולך ברחוב ואבן מתעופפת, האם אתה באמת זוכר שהבעיה היא בהפרדה בין היש לאין? האם אתה מטיל ספק באבן? אפילו בחושים אתה לא מטיל ספק. דבר מתוכך, מה באמת אתה מרגיש.

אני למשל, כאשר חיפשתי את עצמי, ואם היו באים לשדוד אותי, לא בטוח שהייתי מתנגד. כשהטלתי ספק, הטלתי ספק בהכל. אם אתה רוצה מוחלט זה עד הסוף.

אחרי שהטלתי ספק בחושים, הבנתי שלהטיל ספק בחושים זוהי בעיה קטנה, יש דברים שאתה בטוח בהם גם בלי חושים, כמו תחושות, למשל כשאתה אוהב מישהו.

למשל אתה מרגיש שאתה לא רוצה את זה, זוהי תחושה, ותחושת הקיום יותר עמוקה, זוהי התחושה הכי דומיננטית, כי היא אתה, אתה התחושה עצמה.

אחרי חמשת החושים, יש חוויות פנימיות, חוויות ריגשיות כמו אוהב ולא אוהב שזה יותר וודאי מזה שיש קיר או אין קיר. ולמשל אם יש קיר אני לא בטוח, אך אם אני לא רוצה משהו זה יותר וודאי.

בכל מקרה קח את כל מה שאתה יודע, ותראה על מה הוא מבוסס, ואז תגיע לשני דברים שסותרים זה את זה. תראה שהדברים שאתה הכי בטוח בהם יש בתוכם פרדוקס. ואז אם תראה את זה תגיע לאין שכל.

אם אתה חוקר אתה מגיע להבנה שאתה בטוח במוח שלך בשני דברים שסותרים זה את זה, בו זמנית. אתה רק לא חושב על זה, אבל אם תבדוק מה יש בתוכך, תגלה שיש בתוכך שני דברים שסותרים אחד את השני, על כל דבר.

אני גם טוען שזה אחד ההבדלים ביני לבין שאר השיטות. בשאר השיטות מנסים להוציא אותך מהשכל בדרך עקיפה, אני מדבר על משהו שהשכל שלך יהיה משוכנע באין שכל. זאת אומרת שמהשכל עצמו יהיה לך מסלולו החוצה. מכל סיטואציה, ברגע שאתה רוצה, אתה מעמיק את עצמך ואתה בחוץ.

אני טוען שזאת עובדה, שאתה כרגע משוכנע בשני דברים הפוכים, ואם תחקור אתה תראה שככה זה.

רבי נחמן אמר, דע, תדע לך שככה זה, בדוק ותראה.

אם תתבונן תבין שני דברים הפוכים.

רבי נחמן אמר, זה הסוד של החלל הפנוי, שהוא נגד השכל, כי מוכרחים לאמר בו שני הפכים, מוכרחים לאמר שזה יש ומוכרחים לאמר שזה אין, וזה לא הגיוני, ואין תשובה, ולא תמצא תשובה, ואם תבין את זה וכו' וכו' וכו'.

זוהי לא הוכחה לוגית, אין נוסחא, כשתבונן ותראה במו עיניך שני דברים הפוכים. ואז תכנע ותבין שזאת האמת - אחד. אתה תבין שההיגיון הוא לא הגיוני.

שאלה: למה צריך לעבור כברת דרך כל כך ארוכה?

אליעד: לא צריך, תשאר היכן שאתה, הכל כבר מושלם. אם תשאל למה זה לא יותר קצר? אם אדם היה מבין את זה בצ'יק, זאת היתה בעיה, כי אז כולם בשנייה אחת היו בורחים מהמציאות. ואז לא יהיה עולם.

שאלה: אבל אתה עדיין עושה.

אליעד: מה אתה יודע? אם כולם יהיו כמוני, יהיו פחות מריבות, רק מריבות יותר רציניות.

יש יתרון בזה שכול כך קשה להבין את זה. ראשית אחרי שמבינים את זה, נראה שזה מה זה פשוט. אבל היתרון הוא שזה נותן לנו מרחב למשחק, לתודעה יש הרבה אפשרויות לשחק בגלל שהסוף רחוק, יש יותר מקום לנפרדות.

שאלה: אתה לגמרי נמחק?

אליעד: מה אתה יודע? ואם אגיד לך שאתה מדבר עם רובוט עכשיו. למה אתה בטוח שאני חזרתי, אני אף פעם לא חזרתי. אליעד שהיה בתוכי הלך ואיננו, עכשיו אתה מדבר עם הכפיל שלו. אתה מדבר עם רובוט.

בסוף אתה גם בטוח שזה שונה מזה, וגם בטוח שהם אחד, זה גם וגם. אתה גם בטוח שיש, גם בטוח שאין, וגם בטוח שהם אחד.

אני גם בטוח שאני מבדיל בין פה לשם, ואני גם בטוח שאין הבדל בין פה לשם, ואני גם בטוח שאין הבדל בין שני אלו.

שאלה: למה שני הניגודים האלו מביאים לסוף החיפוש?

אליעד: אתה לא חווית פרדוקסים עמוקים. בסוף זה מתנקז לשניים. או שאלות שבאות מהחלל הפנוי, או שאלות שלא באות מהחלל הפנוי. לפעמים יש פרדוקסים שזה רק נראה לך פרדוקס, ויש פרדוקס שהוא ביטוי של הפרדוקס הראשון.

פרדוקס זה שאתה מוכיח שני דברים סותרים, שלא יכולים להיות בו זמנית.

זה סוף החיפוש, כי ברגע שתצליח לראות את זה, תראה שמהזווית הזאת אתה לא יכול יותר לשאול כלום.

שוב, מהזווית של השכל, אף פעם אין תשובה מוחלטת, ולא רק זה שאתה מגיע לכזאת שאלה שאתה לא יודע מי אתה.

מה שקשה לך להבין, שאני מדבר על המצב הזה באופן פוזיטיבי, אני אומר לך...