והרעיון הוא, שכל חיפוש אחרי אהבה יחסית, או אהבה כלשהי בכלל, הוא תמיד נובע מתוך חוסר אהבה מוחלטת. והוא תמיד, מרחיק את האדם מהאהבה המוחלטת. כי באהבה המוחלטת, לא מחפשים אהבה, כי יש תמיד אהבה. וכל חיפוש אהבה באשר הוא, הוא מחזק את החשיבה השיפוטית, שהיא אוהבת רק עם תנאים ועם סיבות, ושהיא יוצרת, אהבה יחסית.

ונראה אם כן, כי האהבה היחסית, היא מנוגדת, לאהבה המוחלטת. וזה בעצם אומר, שנראה, שהאהבה היחסית והאהבה המוחלטת, הן אהבות מנוגדות אחת לשנייה. שהחיפוש אחרי אהבה יחסית, מרחיק את האדם מאהבה מוחלטת. והחיפוש אחרי אהבה מוחלטת, מרחיק את האדם מאהבה יחסית.

כי לחפש אהבה מוחלטת, פירושו, להפסיק לחפש אהבה יחסית. כי אהבה מוחלטת פירושה, רק לאהוב, ולהיות במצב של רק אהבה, שאין בה שום שנאה כלל. ומאחר ששום דבר בעולם אינו מושלם, ממילא זה אומר, שמי שחושב למצוא אהבה מוחלטת, כלפי דבר כלשהו, הוא לעולם לא ימצא אהבה מוחלטת שכזו. כי כל דבר בעולם, יש בו גם חסרונות כלשהם. ולכן, לעולם, האהבה לא תהיה מוחלטת, ביחס לדבר מוגדר כלשהו.

ומי שרוצה להרגיש אהבה מוחלטת, דהיינו, לחוות אהבה בשלמות ובלב שלם כלפי דבר כלשהו, עליו להבין שזה אפשרי. אבל, רק אם הוא יצליח לשנות את צורת החשיבה שלו, ולהביא אותה למצב כזה, שבו, הוא לא יראה שום חיסרון בשום דבר בעולם. שאז ורק אז, האדם יכול לחוות אהבה מוחלטת ומלאה בלב שלם. שהאדם מלא באהבה, ומחובר בהרמוניה מלאה עם כל המציאות כולה, בלי שום תנאים ובלי שום סיבה.

ולמצוא אהבה מוחלטת, זה אפשרי, על ידי שינוי צורת החשיבה של האדם. וכאשר האדם מחפש אהבה יחסית, הרי שבכך הוא בעצם מרחיק את עצמו מלמצוא אהבה מוחלטת. שכדי למצוא אותה, לשם כך צריך להפסיק לחפש דבר מוגדר כלשהו, שאפשר לאהוב אותו בגלל היתרונות היחסיים שלו. אלא, צריך להתחיל לנסות לאהוב כל דבר, כולל החסרונות שלו.

ומנקודת המבט הזו שביארתי לעיל, אהבה יחסית ואהבה מוחלטת, הן אהבות מנוגדות אחת לשנייה. כי הרצון של האדם להשיג אהבה מוחלטת, מרחיק את האדם מלמצוא אהבה יחסית, והרצון של האדם למצוא אהבה יחסית, מרחיק את האדם מלמצוא אהבה מוחלטת.

אבל, יש גם עוד נקודת מבט הפוכה, שממנה ניתן לראות, שאהבה יחסית ואהבה מוחלטת, אלו שתי אהבות משלימות - שהן משלימות אחת את השנייה. ואדרבה, החיפוש של האדם אחרי אהבה יחסית, הוא מקרב את האדם לאהבה המוחלטת.

והחיפוש של האדם אחרי אהבה מוחלטת, הוא מקרב את האדם אל האהבה היחסית. ובלי שהאדם ירצה למצוא אהבה מוחלטת, בלי זה האדם גם לא ירצה למצוא אהבה יחסית. ובלי שהאדם ירצה למצוא אהבה יחסית, בלי זה האדם לא ירצה למצוא אהבה מוחלטת.

כי מי שיתבונן יראה, כי למרות שהחיפוש של האדם אחרי אהבה יחסית, נובע מכך שהאדם לא מספיק רוצה למצוא אהבה מוחלטת, הרי שמצד שני, החיפוש של האדם אחרי אהבה יחסית, הוא נובע, רק משום כך שהאדם מחפש אהבה מוחלטת. ובלי שהאדם היה מחפש אהבה מוחלטת, בלי זה הוא לא היה מחפש אהבה יחסית. ולמה?

כי בפועל, תמיד יש לאדם אהבה יחסית ברמה כלשהי ובעצמה כלשהי. כי תמיד, בכל דבר שיש בעולם, יש בו גם חסרונות כלשהם וגם יתרונות כלשהם. ותמיד, האדם גם מרגיש טוב וגם מרגיש רע ברמה כלשהי. וזה בעצם אומר, שתמיד יש לאדם אהבה יחסית ברמה כלשהי.

כי כפי שאמרנו, אהבה יחסית, היא מצב, שבו יש גם אהבה וגם שנאה. אלא, שבאופן יחסי, האדם יותר אוהב מאשר שונא. שאז, האדם אומר שהוא אוהב את הדבר, והוא מתכוון לומר, שהוא באופן מודע, יותר מודע לרגשות האהבה שלו, יותר מאשר לרגשות השנאה שלו כלפי הדבר. ובאהבה מוחלטת, יש רק אהבה בלי שום שנאה כלל.

ואם ניקח בן אדם, וניקח ממנו באופן מוחלט, את הרצון למצוא אהבה מוחלטת, הרי שבכך בעצם גרמנו לו לאהוב באופן מוחלט, את חוסר האהבה המוחלטת. ז"א, האדם מחפש אהבה מוחלטת, כדי להגיע למצב של רק אהבה. וזה נובע, מכך שהאדם לא מוכן להרגיש גם שנאה. ובפועל, לא משנה כמה אהבה יש לאדם, הוא תמיד רוצה עוד ועוד אהבה ללא גבולות כלשהם.

והרעיון הוא, שהחיפוש אחרי אהבה, נובע, מכך שהאדם לא מוכן להרגיש שנאה. כי אם האדם בלב שלם, היה מוכן להרגיש גם שנאה, הרי שממילא הוא לא היה מחפש אהבה. והאדם מחפש לאהוב, רק בגלל שהוא לא מוכן גם לשנוא. והאדם רוצה רק לאהוב, ולכן הוא רוצה תמיד למצוא עוד יותר אהבה וכמה שיותר אהבה.

ואם לאדם לא היה שום רצון כלשהו, למצוא אהבה מוחלטת, הרי שזה היה אומר, שהאדם לא באמת רוצה למצוא רק אהבה, אלא האדם מוכן גם לשנוא ולהיות במצב של שנאה. ואם האדם באמת היה מוכן גם לשנוא ולא רק לאהוב, הרי שממילא האדם לא היה מחפש אהבה יחסית. כי תמיד הוא כבר היה, באהבה המוחלטת.

ונחדד: מי שבאופן מוחלט, לא מחפש אהבה מוחלטת, הרי שזה אומר: שבאופן מוחלט, אין לו רצון להרגיש רק אהבה. אלא הוא באופן מוחלט, מוכן להרגיש גם שנאה וכעס. כי אם האדם לא מוכן בלב שלם להרגיש גם שנאה וכעס, הרי שהוא תמיד יחפש להגיע למצב, שבו, הוא ירגיש רק אהבה. ואם אין שום רצון להרגיש רק אהבה, הרי שבלב שלם האדם חווה, שהוא מרוצה גם מלהרגיש שנאה. ואז במצב כזה, האדם כבר לא יחפש שום אהבה, כי הוא בלב שלם רוצה גם את השנאה.

אבל, מאחר שהאדם לא מוכן להרגיש רע, ומאחר שהאדם גם לא מוכן בלב שלם מלכתחילה להרגיש גם רע. דהיינו, גם אם האדם מוכן לסבול בשקט ולאהוב את מה שיש, הרי שהאדם לא מוכן מלכתחילה בלב שלם, להרגיש גם רע. אלא, האדם מלכתחילה, רוצה להרגיש רק טוב. ולרצות להרגיש רק טוב, פירושו, לרצות להשיג אהבה מוחלטת, שבה יש רק טוב בלבד.

ואם לא היה האדם מחפש אהבה מוחלטת, הרי שתמיד הוא היה באהבה מוחלטת כלפי כל דבר שהוא. כי הוא היה מרוצה בלב שלם, מכך שיש לו אהבה יחסית כלפי המציאות, כי הוא בלב שלם, לא מחפש לאהוב בלב שלם. ואז ממילא בלב שלם, הוא אוהב בלב שלם, את זה שהוא לא אוהב בלב שלם. ואז ממילא, האדם לא היה מחפש לאהוב אהבה יחסית. כי הוא בלב שלם, מרוצה מכך שהוא לא אוהב בלב שלם.

ושוב פעם נחדד: רצון לאהבה מוחלטת = רצון להיות במצב של: רק אהבה, ולא במצב של: גם אהבה וגם שנאה. וממילא, חוסר מוחלט של רצון להשיג אהבה מוחלטת, פירושו, חוסר רצון מוחלט, להיות במצב של רק אהבה. דהיינו, שביעות רצון מוחלטת, מתחושה של רע ושל שנאה. וכאשר יש שביעות רצון מוחלטת מתחושה של חוסר אהבה, אז ממילא תמיד יש אהבה מוחלטת, ואז אין חיפוש אהבה כלשהו.

וחיפוש אהבה, פירושו, שהאדם לא אוהב את השנאה. כי אם האדם אוהב את השנאה בלב שלם, אז למה שהוא יחפש אהבה?! וחיפוש אהבה נובע, רק משום שהאדם לא אוהב בלב שלם את השנאה. שזה אומר, שהוא בתוך תוכו, רוצה להגיע למצב של רק אהבה. שבו, אין שום שנאה כלל. ונמצא אם כן, כי החיפוש אחרי אהבה מוחלטת, שמבטא את חוסר המוכנות של האדם לקבל גם שנאה, הוא ממילא מוביל, לכך שהאדם יחפש אהבה וכמה שיותר...