ונסביר: כי הטועים, חושבים שסיבת כל האירועים, היא רצונו של אלוהים. והם נאחזים בקליפה מאוד גדולה. וזאת קליפה, ראשית כל משום שאלוהים שלהם, הוא לא אלוהים האמיתי. כי כל זמן שמבחינת תפישת המציאות של האדם, יש במציאות שלנו יותר מאשר ישות אחת, הרי ששום ישות, היא לא אלוהים אמיתי.

כי אם יש גם אלוהים, אז זהו לא אלוהים. ואו שיש רק אלוהים, או שאין אלוהים כלל. כי אם יש גם אלוהים, אז משהו נפרד ממנו, וא"כ הוא לא אין סופי, והוא לא ממלא את הכל. וכל זמן שיש עולם, הרי שזאת הוכחה לכך שאין אלוהים אמיתי. או במילים אחרות, אם יש גם אלוהים, אז גם אלוהים הוא עצמו צורה, שקיומה הוא לא מחוייב. וכפי שכבר ביארתי עניין זה במקומות אחרים.

והסיבה השנייה לכך, שהמחשבה שסיבת האירועים היא רצון האלוהים, היא רק קליפה בלבד, היא משום שכפי שהסברנו לעיל, כל זמן שניתן לשאול על הדבר עצמו מהי סיבתו, הרי שהוא עצמו עדיין לא הסיבה. כי עדיין צריך לשאול, גם אם נאמר שיש מחייב ראשון, שמחייב את הכל תמיד, הרי שעדיין יש להבין, מה מחייב את רצונו של אלוהים להיות כך ולא אחרת? ומה בכלל מחייב את זה שלאלוהים עצמו יהיה רצון?

כך שרצון האלוהים הוא לא הסיבה הראשונה. משום שקיום רצונו של אלוהים בכלל, וקיום רצונו של אלוהים בצורה כלשהי בפרט, אלו דברים שאינם מחויבים. בפרט כאשר רואים שרצונו של אלוהים משתנה בכל מקום ובכל זמן למשהו אחר, שאז ברור שיש שאלה, מה מחייב את זה שבכל מקום ובכל זמן, יהיה לאלוהים רצון אחר בצורה אחרת?

ועוד יש להבין, כי קיומו של רצונו של אלוהים עצמו, הוא עצמו לא מחוייב. משום שאלוהים, פירושו המצוי הראשון. והמצוי הראשון, הוא יחיד. כי אם יש שני מצויים ראשונים, הרי שאף אחד מהם לא מהווה את המצוי השני, וא"כ שניהם רק צורה, שכאשר תוריד את ההפרדה והגבול שביניהם, תקבל את המצוי הראשון שמקיף ושממלא אותם. ואם הם חסרי כל צורה, אז הם ישות אחת ויחידה.

ומאחר שהמצוי הראשון הוא יחיד, הרי שזה אומר שקיומו של רצונו של אלוהים, הוא לא מחוייב. משום שרק מהותו של אלוהים, רק היא קיומה מחוייב. אך קיומו של רצון האלוהים, זהו דבר שהוא אפשרי בלבד. כי אם אין שום הפרדה כלשהי בין רצונו של אלוהים לבין עצמותו, הרי שממילא אין שום משמעות לרצונו של אלוהים, משום שאין דבר כזה כלל. ואם רצונו של אלוהים נפרד מעצמותו, הרי שממילא קיומו של רצון האלוהים, הוא עצמו לא מחוייב כלל, משום שהוא לא מצוי ראשון, וא"כ קיומו הוא רק אפשרי.

ובפשיטות, לא מחוייב שלאלוהים עצמו יהיה רצון. כי יכול להיות שיהיה אלוהים בלי רצון. ועוד נוסיף ונאמר, כי ההתבוננות הזאת מבהירה גם את מה שאמרנו קודם לכן, שאלוהים עצמו הוא לא המצוי הראשון והוא לא המחייב הראשון. משום שכאשר מדברים על רצונו של אלוהים, הרי שאלוהים נפרד מרצונו, וא"כ הוא לא המצוי הראשון. אא"כ מדברים על ישות שהיא חסרת רצון / תודעה / מחשבה / רגש וכולי, שהיא עושה את הכל, שאז ממילא אין שום משמעות להסבר של רצון האלוהים, כי אלוהים הוא חסר רצון. וגם, שאז עדיין המצוי הראשון, נפרד משאר המצויים, וא"כ הוא לא אין סופי, וא"כ הוא לא הראשון וכולי.

ולכאורה ניתן לומר, כי מהותו של אלוהים שהיא המצוי הראשון, היא מחייבת את הכל. כי מהות האלוהים, מחייבת את קיומו של רצון האלוהים. ורצון האלוהים מחייב את המקום והזמן וכולי. וזהו כמובן דבר שקר. כי אין לחשוב שרצון האלוהים קודם למקום ולזמן. כי ברגע שיש לאלוהים רצון, הרי שממילא כבר יש לנו מקום וזמן, שבהם יש נפרדות, בין אלוהים לבין רצונו.

ולכאורה ניתן לומר, שמהות האלוהים, היא זו שמחייבת את הכל באופן ישיר. שאז בעצם אנחנו מבינים שאין כאן שום תהליך של רצון. ותמיד צריך לזכור, שגם אלוהים משועבד לרצונו. ולו רק משום, שאם יש לו רצון שנפרד ממנו, אז הוא לא הראשון, ואז הוא משועבד לזה שקדם לו. משום שרצונו של אלוהים, לא נוצר בתהליך רצוני. משום שלא שייך לומר שאלוהים רצה ליצור את רצונו, כי בשעת יצירת רצונו, עוד לא היה לו רצון כלל. ותהליך יצירת הרצון, הוא נעשה מנקודת מבט שבה אין שום צורת רצון כלל, ולכן זהו תהליך שנעשה עם / בלי רצון, באותה המידה ממש, כי אין שם שום צורת רצון כלל.

וגם המחשבה שמהות האלוהים מחייבת את הכל, גם היא טעות. כי אם מהות האלוהים נפרדת מהעולם, הרי שהיא לא אין סופית, והרי שהיא לא הראשונה וכולי כנ"ל.

ועוד יש להבין, כי אלוהים / רצונו / מהותו וכל שאר הטעויות, הם לא באמת יכולים לחייב שום דבר שנפרד מהם. משום שאם יש עולם והעולם הוא עצמו רצונו של אלוהים, דהיינו, שזאת ישות אחת ממש, הרי שממילא לא שייך לומר שהרצון מחייב את העולם, כי זאת ישות אחת ממש, וזה כמו לומר שהרצון מחייב את קיומו שלו עצמו.

ובחוש ניתן לראות ולהבין, שהעולם נפרד מרצונו וממהותו של אלוהים. כי העולם, לא הוא עצמו מהותו של אלוהים. ולו רק משום שבעולם שלנו יש נפרדות, ובמהות הבורא יש רק אחדות וכולי. והטיעון הוא שמהות / רצון האלוהים, היא מחייבת את הכל. וזהו, שקר. משום שמהות המציאות והמציאות עצמה, אלו שתי ישויות שנפרדות זו מזו. כי הצורה, נפרדת ממהותה. וא"כ אלו שתי ישויות שונות.

ומאחר שהן שתי ישויות שונות, ומאחר שבעצם כל צורה היא ישות נפרדת, הרי שזה אומר ששום ישות, לא באמת יכולה לחייב שום ישות אחרת בשום דבר. משום שמערכת היחסים שיש בין שתי ישויות שונות, היא לא יותר מאשר צורה ואפשרות בלבד. ובדיוק באותה המידה, שכל מה שאלוהים רוצה קורה, בדיוק באותה המידה ממש, היה יכול להיות שכל מה שאלוהים רוצה, שלא יקרה. וזאת רק צורה, שהרצון שלו תמיד מתמלא (גם אם נאמר שאכן רצונו מתמלא תמיד). אך כל זמן שרצונו והמציאות אלו שתי ישויות נפרדות, הרי שמערכת היחסים שבין שתי הישויות האלו, היא רק צורה אפשרית, שאינה מחויבת.

וכאשר האדם מתבונן בכל זה, הוא מבין מיד, שעד שהאדם שואל מהי הסיבה, עליו לשאול האם בכלל יש סיבה? כי אולי בכלל אין שום סיבה כלל, והכל אקראי תמיד? ואולי רק רצף אירועים אקראי שחוזר על עצמו, אולי הוא נראה לאדם כרצף אירועים של סיבה ותוצאה, למרות שהכל אקראי לגמרי תמיד בכל זמן ובכל מקום?

ומי שמתבונן עוד בעניין הזה רואה, שגם לומר שהכל אקראי ושאין שום סיבה לשום דבר, גם זו לא תשובה שמספקת את הדעת. משום שגם קיומה של אקראיות, גם הוא לא מחוייב. כי גם אם נאמר שהכל היה הווה ויהיה אקראי, הרי שעדיין האקראיות היא רק אפשרות. כי בדיוק באותה המידה ממש שהכל הוא אקראי (אם נאמר שהכל אקראי), הרי שעדיין בדיוק באותה המידה ממש, קיימת האפשרות שהמציאות שלנו תהיה לא אקראית, אלא שיהיה איזה מנגנון סיבתי שיפעיל אותה.

והרעיון הוא, כי במציאות שלנו, לפחות ברמת הפוטנציאל של המציאות, יש גם אפשרות של סיבתיות וגם אפשרות של אקראיות. וגם אם נאמר שהכל סיבתי או אקראי תמיד, הרי שברמת הפוטנציאל של המציאות, יש גם סיבתיות וגם אקראיות. והשאלה הנשאלת היא, מה יצר את הסיבתיות ואת האקראיות? והאם הנפרדות של הסיבתיות והאקראיות, האם היא עצמה סיבתית או אקראית? ואולי בכלל גם הנפרדות הזאת של הסיבתיות והאקראיות, אולי גם היא שקר? ואולי בכלל אין דבר כזה סיבתיות ואקראיות? ואולי זאת בכלל תופעה אחת בלבד, שפעם אחת היא נראית לאדם כסיבתית ופעם אחת כאקראית?

ואם נאמר שהכל אקראי תמיד, אז מה יצר את האפשרות של סיבתיות? כי האקראיות היא הפך הסיבתיות. והאקראיות לא יכולה להוות את הסיבתיות, משום שהיא מנוגדת לה ונפרדת ממנה. כך שאם הכל אקראי, אז מה מהווה את האפשרות של הסיבתיות. כי יש לזכור, שאם אין סיבתיות בכלל, גם לא ברמת האפשרות, הרי שממילא אין גם שום משמעות לאקראיות.

כי לתהליך אקראי, יש משמעות לאקראיות שלו כאקראיות, רק משום שיש גם אפשרות של סיבתיות. ואם מצד האמת אין אפילו לא אפשרות של סיבתיות, אז ממילא אין שום משמעות לאמירה שהכל אקראי, כי אין דבר כזה אקראיות. ואם אין דבר כזה סיבתיות ואקראיות, אז מה כן יש? וכיו"ב להפך, שאם נאמר שהכל סיבתי, אז מה יצר את האפשרות של האקראיות. ואם אין אקראיות גם לא כאופציה, אז אין גם סיבתיות.

ומי שיתבונן עוד...