ובו יתבאר העניין, שלפעמים האדם מפחד להגיע למצב של סבל מתמשך שהוא לא יוכל לעמוד בו. והכוונה היא, שלפעמים האדם סובל מאיזה דבר, והוא מפחד ונמצא בחרדה, מכך שהסבל הזה ימשך לנצח ולא יגמר לעולם. והאדם מפחד להגיע למצב של סבל בלתי נסבל. והשאלה היא, כיצד להתמודד, עם פחד מפני סבל ממושך בלתי נסבל?

והתשובה לכך, נובעת מהבנת המנגנון של הסבל האנושי. ומי שמבין את המנגנון של הסבל האנושי, הוא יודע שהאדם לא צריך לפחד מפני סבל ממושך וסבל בלתי נסבל. ולמה? כי התודעה של האדם, יש לה גבול, כמה היא מסוגלת לסבול. והאדם לעולם לא יסבול, מעבר למה שהוא מסוגל לסבול. ואם האדם סובל בעוצמה כלשהי, זה רק משום שהוא מסוגל לסבול בעוצמה הזאת.

והכוונה היא, שבכל דבר שיש בעולם, יש בו גם יתרון וגם חיסרון כלשהו. והאדם מסוגל לסבול מכל דבר שהוא בכל עוצמה שהיא, כל זמן שהוא גם מוצא בו יתרון כלשהו ודבר טוב כלשהו. ולא בהכרח, שהאדם מודע לדבר הטוב שהוא מוצא בסבל שלו. אלא שמספיק שבתת המודע של האדם, הוא חושב שיש דבר טוב בסבל שלו, וזה גורם לכך, שהאדם בעצם גם ירצה את הסבל שלו, ובכך הוא נותן אישור לסבל שלו, להיות נסבל ולהישאר ולגרום לו לסבול.

אבל, החוקים של הסבל הם, שכאשר האדם סובל מאיזה דבר, והסבל מגיע לרמה של 100%, דהיינו, שהאדם כבר לא מוצא שום דבר חיובי וטוב, בסבל הרע שיש לו בחיים, אז תכף ומיד כאשר האדם כבר ב 100% לא רוצה את הסבל שלו, אז הסבל הזה מתבטל מהאדם. ולמה ברגע שהאדם מתנגד לסבל שלו ב 100% אז הסבל שלו מתבטל?

משום שהתודעה של האדם, לא מסוגלת לחוות דבר שהיא שונאת אותו ב 100%. וכאשר האדם שונא איזה דבר בשנאה מושלמת, דהיינו, שהוא רואה בו רק רע, בלי שום טוב בכלל, אז באותו הרגע, התודעה של האדם, כבר לא מסוגלת להכיל בתוכה את המחשבה על אותו הדבר הרע. ואז ממילא התודעה כבר לא חווה יותר את אותו הדבר הרע, שאין בו שום דבר טוב מבחינתה.

וכיו"ב ברמה הפיזית ניתן לראות, שיש לאדם "סף כאב" מסוים, שברגע שהאדם עובר אותו, אז הוא מאבד את ההכרה שלו. דהיינו, שברגע שהרע שהאדם חווה, עובר סף וגבול כלשהו, אז באותו הרגע, או שהוא נפסק, או שהאדם מפסיק להיות מודע לאותו כאב. אבל הכאב שאינו נסבל והאדם שלא יכול לסבול את הכאב, אינם יכולים להתקיים ביחד.

ולכן, ראשית כל יש להבין, כי קיים גם גבול לסבל שהתודעה של האדם מסוגלת לסבול. והגבול הוא כאשר האדם לא מוצא שום דבר טוב, בסבל שלו. כי כל זמן שהאדם אפילו בתת המודע שלו, מוצא איזה דבר טוב בסבל שלו, אז התודעה שלו עדיין מסוגלת להמשיך לחוות את הסבל. כי היא נקשרת אל הסבל, בגלל הדבר הטוב שהתודעה מוצאת בו. אבל ברגע שהתודעה כבר לא מוצאת שום דבר טוב באותו סבל, באותו הרגע היא כבר לא חושבת עליו יותר, והוא לא מציק לה יותר.

ולכן, כאשר האדם סובל מאיזה דבר, וכאשר האדם מפחד מכך שהסבל שלו יתגבר ושהכאב שלו יתגבר לעוצמה בלתי נסבלת, על האדם לדעת, שהוא לא צריך להיות בחרדה או לפחד, מכך שהסבל יגיע לעוצמה בלתי נסבלת. ולמה?

כי הסבל שיש לאדם, הוא בהחלט יכול להתגבר. וכאשר הסבל של האדם מתגבר, אז האדם תמיד בסופו של דבר, מתרגל אליו. כי האדם מתרגל לכל דבר. ולא משנה כמה הסבל הוא קשה, האדם מתרגל לכל דבר. ונכון שזה לא בבת אחת, אבל אם הסבל מתגבר, ורמת הסבל נשארת קבועה, אז האדם גם יכול להתרגל לאותה רמת סבל קבועה. ולאו דווקא להתרגל בשלמות, אלא שהאדם לומד לחיות עם כל רמה של סבל, כל זמן שהיא קבועה.

והאדם, הוא לא מפחד מכך שהסבל שלו יתגבר, ושהוא יתרגל אליו, אלא האדם מפחד, מכך שהסבל שלו יתגבר, וימשיך להתגבר וימשיך להתגבר שוב פעם, ויהיה בלתי נסבל בשום צורה שהיא. והאדם מפחד מכך, שבכל פעם שהוא ינסה להתרגל לסבל שלו, הסבל שלו ימשיך להתגבר, והוא יסבול יותר ויותר בלי סוף. דהיינו, האדם מפחד לסבול סבל נצחי, ומפחד שהסבל שלו יימשך לנצח. כי כאשר האדם מתרגל לסבל, זה כבר לא ממש סבל. והאדם מפחד שהסבל יתגבר בכל פעם מחדש, בלי שהוא יצליח להתרגל אליו.

ועל האדם לדעת, שהוא לא צריך לפחד, מכך שהסבל שלו ימשיך להתגבר לנצח. משום, שיש גבול לסבל שהאדם מסוגל לסבול. והסבל הוא סופי. דהיינו, האדם לא יכול לסבול עד אין סוף. אלא יש סוף, שברגע שהאדם מגיע אליו, באותו הרגע, הוא מפסיק לסבול בכל מקרה. והגבול הוא כנ"ל, שהאדם לא מוצא שום דבר טוב במצב שלו, אפילו לא בתת המודע שלו. ותכף ומיד שהאדם לא מוצא שום...