ובו יתבאר, כיצד יכול האדם לחיות בשלום עם המציאות, מתוך תחושה של הרמוניה בחיים ומתוך תחושה של זרימה בחיים, בלי מאבקים מיותרים? כי מי שיתבונן יראה, כי האדם, כל הזמן נמצא במאבק מתמיד עם המציאות. כי תמיד האדם רוצה לשנות את המציאות במשהו. ותמיד האדם מרוצה מהמציאות במשהו, אבל תמיד האדם גם רוצה לשנות את המציאות במשהו. והשאלה היא, איך לזרום עם החיים ואיך לחיות בהרמוניה עם המציאות?

ומי שיתבונן יראה, כי מה שגורם לכך שהאדם יזרום עם החיים, זה הדברים הטובים שהאדם מוצא במציאות. כי כאשר האדם רואה את הטוב שיש בכל דבר, אז האדם מזדהה עם המציאות, אוהב את המציאות, וזורם איתה. אבל כאשר האדם לא רואה את הטוב שיש בכל דבר, על ידי זה האדם לא זורם עם המציאות, אלא נלחם בה כדי לשנות אותה.

ומי שעוד יתבונן יראה, כי יש כמה נקודות מבט על המציאות. ונקודת מבט ראשונה היא, שבעולם שלנו, אין טוב או רע, אלא הכל שווה באותה המידה ממש. ומנקודת מבט שכזאת, אין שום קונפליקט עם המציאות. כי כאשר בעיני האדם אין טוב או רע, לא שייך להתנגד למציאות במשהו, ואז יש התאמה מלאה, בין האדם לבין המציאות. כי האדם כאילו נעלם ומתאחד עם המציאות, והופך להיות איתה באחדות, בזרימה מוחלטת.

ויש עוד נקודת מבט, והיא, שהאדם יש לו רצון עצמי ודעה עצמית משל עצמו. וכאשר יש לאדם רצון עצמי, והעדפה אישית, ודעה עצמית משל עצמו, אז לפעמים נוצרים חיכוכים וחוסר התאמה, בין הרצון של האדם, לבין המציאות. ונכון שלפעמים האדם משנה את המציאות והוא מרוצה ממנה, אבל לפעמים האדם לא מצליח לשנות את המציאות, והוא לא מרוצה ממנה.

והנה, כדי שהאדם יהיה קיים כמשהו ממשי עם זהות עצמית והגדרה עצמית, לשם כך הוא צריך, שכן תהיה לו העדפה אישית ושכן יהיה לו רצון עצמי. ושכן לפעמים הוא ינסה לשנות את המציאות להעדפה האישית שלו, ושכן הוא לא יהיה תמיד בהרמוניה עם המציאות. כי אם האדם יהיה בהרמוניה לגמרי עם המציאות, הוא גם ייעלם לגמרי מהמציאות, כי לא תהיה שום משמעות לקיום שלו. שזה לא בהכרח רע, ואת זה כבר ביארתי במקומות אחרים.

אלא, שכאשר האדם יותר מידי מזדהה עם הרצון העצמי שלו ועם ההעדפות האישיות שלו, אז יש לו גם יותר מידי חיכוכים מיותרים וחוסר התאמה בינו לבין המציאות. והרעיון הוא, שזה בסדר גמור שתהיה לאדם העדפה אישית משל עצמו, אבל האדם צריך גם להסתכל על המציאות, גם מעוד נקודות מבט, שהן יהיו כמה שיותר קרובות לנקודת מבט נייטרלית, שבה יש רק הרמוניה עם המציאות.

וכיצד יכול האדם לחזק אצל עצמו גם את נקודת המבט שלו, שבה הוא נמצא בהרמוניה עם המציאות? תשובה: על ידי זה שהאדם נצמד אל האמת עד הסוף, ורואה תמיד את שני הצדדים של המטבע. כי לכל מטבע יש שני צדדים. ויש גם את המטבע עצמו, שהוא לא נוקט שום צד. ומי שמסתכל על המציאות כאילו הוא המטבע עצמו, הוא בהרמוניה מלאה עם המציאות, ואין לו שום זהות עצמית.

וזהות עצמית פירושה, שהאדם כן מסתכל על אחד הצדדים של המטבע, וכן מזדהה איתו רגשית, וכן מעדיף שהמציאות תהיה כך או אחרת. אבל אם האדם מסתכל רק על אחד הצדדים של המטבע, על ידי זה הוא מרחיק את עצמו מאיזון רגשי, והוא מרחיק את עצמו ממצב שבו הוא חי בזרימה עם המציאות, והוא עובר להיות במצב, שבו, יש לו יותר מאבקים מיותרים עם המציאות.

ומי שרוצה לקחת את החיים בקלות, ומי שרוצה לזרום עם החיים שלו, ומי שרוצה הרמוניה בחיים שלו, עליו להתרגל תמיד, להסתכל גם על הצד השני של המטבע. וזה בסדר גמור, כן לנקוט עמדה, וכן להעדיף צד כזה או אחר. אבל האדם מוכרח תמיד, להסתכל על המטבע מכל הצדדים שלו. ולא לשכוח בטעות, שתמיד, יש למטבע עוד צדדים נוספים.

ונחדד: יש כאן שני קצוות. צד אחד שבו האדם מסתכל על המציאות, כאילו הוא המציאות עצמה. דהיינו, שהאדם מכיל את כל המציאות, כאילו הוא לא היה קיים בכלל. ז"א שהאדם מכיל את הכל כפי מה שהוא, בלי לראות את שני הצדדים של המטבע, אלא הוא הופך להיות המטבע עצמו, שהוא אינו רואה שני צדדים, אלא הוא רואה את שני הצדדים, כדבר אחד ממש. ובקצה השני, יש את האדם, שרואה רק צד אחד של המטבע. שאז הוא סובל תמיד, מכך שהמציאות היא אף פעם לא רק כפי מה שהוא רוצה.

ויש גם את דרך האמצע, שהאדם אוחז בשני הצדדים בבת אחת, והאדם הוא דבר והיפוכו בבת אחת. שהאדם גם מצד אחד נוקט עמדה, וגם מצד שני הוא זוכר שגם העמדה השנייה, נכונה באותה המידה ממש. וגם בנוסף הוא זוכר, שאין בכלל שום הבדל בין שני הצדדים, כי זה לגמרי לא משנה שום דבר, ולכן לא שייך טוב או רע כלשהם...