מי שיתבונן יראה, כי בעולם שלנו, יש המון הרגלי חשיבה והמון צורות חשיבה. וכאן נגלה, מהו הרגל החשיבה הגדול ביותר שיש לכל בני האדם בעולם? ונסביר, מהו הייאוש הגדול ביותר שיש בעולם? וכיצד הוא קשור להרגל החשיבה הגדול ביותר שיש בעולם? ואיזה שינוי חשיבתי צריך לעשות, כדי לצאת מהרגל החשיבה הגדול ביותר שיש בעולם? וכיצד שינוי חשיבה עמוק ואמיתי, יכול לעזור לאדם לעשות שינוי בחיים, ולשנות לו את החיים, מקצה לקצה באופן מהותי? וכיצד שינוי חשיבה, יכול להביא את האדם לתחושה של חופש פנימי באמת?

ומי שיעמיק יראה, כי הרגל החשיבה הגדול ביותר שיש בעולם הוא, שהאדם מפריד, בין מה שישנו, לבין מה שאיננו. דהיינו, מפריד, בין יש לבין אין. או בצורה פשוטה יותר, מפריד, בין מה שיש לו, לבין מה שאין לו. כי אצל האדם, יש בתת המודע שלו הפרדה מאוד ברורה, בין מה שישנו, לבין מה שאיננו. והאדם מבדיל כל הזמן, בין מה שיש לו, לבין מה שאין לו.

לדוגמא: האדם מבדיל, בין מצב שבו, יש לו רצון שיקרה דבר כלשהו, לבין מצב שבו, אין לו רצון שיקרה דבר כלשהו. והאדם מבדיל בין מצב, שבו קורה לו דבר כלשהו, לבין מצב, שבו לא קורה לו דבר כלשהו. והאדם מבדיל, בין מצב שבו, יש לו תחושה כלשהי, לבין מצב שבו, אין לו את אותה התחושה, אלא יש לו תחושה אחרת.

והרעיון הוא, שהאדם סובל ונהנה, רק בגלל תנודות של יש ואין. כי הסבל וההנאה של האדם בחיים, תלויים, בהתאמה שיש, בין הרצון של האדם לבין המציאות. והרצון של האדם, יש לו שני מצבים. מצב אחד שהאדם רוצה דבר כלשהו, דהיינו, יש רצון לדבר כלשהו. ומצב שני, שאין לאדם רצון לדבר כלשהו, דהיינו, שהאדם לא רוצה דבר כלשהו. וכך גם במציאות, או שיש את מה שהאדם רוצה, או שאין את מה שהאדם רוצה.

וכל התנודות הרגשיות שיש לאדם בחיים, הן תנודות של יש ואין. כי כאשר יש לאדם רצון כלשהו, וגם במקביל יש במציאות את מה שהוא רוצה, אז טוב לאדם. וכאשר אין לאדם רצון לדבר כלשהו, אבל, כן יש במציאות את מה שאין לאדם רצון כלפיו, אז רע לאדם. או גם כאשר יש לאדם רצון כלפי דבר כלשהו, אבל אין במציאות את מה שהוא רוצה, גם אז רע לאדם.

ולצורך ההסבר נגדיר, כי למציאות, יש את הרצון שלה. דהיינו, המציאות עושה את מה שהיא רוצה. או במילים אחרות, מה שקורה לאדם, זה מה שהמציאות רוצה שיקרה לו. וכאשר יש התאמה, בין הרצון שיש למציאות, לבין הרצון שיש לאדם, אז טוב לאדם.

וככל שיש יותר התאמה, בין הרצון שיש או שאין לאדם, לבין הרצון שיש או שאין למציאות, כך האדם מרגיש טוב יותר. וככל שאין התאמה בין הרצון שיש או שאין לאדם, לבין הרצון שיש או שאין למציאות, כך האדם מרגיש יותר רע. כך, שכל הטוב והרע שיש לאדם בחיים, הוא רק בגלל, שיש התאמה או שאין התאמה, בין הרצון שיש לו או שאין לו, לבין המצב שיש במציאות או שאין במציאות, באותו הרגע.

ומי שיעמיק בנושא הזה יראה, כי האדם מטבעו, תמיד הוא רוצה לשנות את המציאות בצורה כלשהי. ז"א לכאורה נראה, כי תמיד יש חוסר התאמה כלשהו, בין מה שהאדם רוצה שהמציאות תהיה, לבין מה שהמציאות בפועל. כי תמיד האדם מרגיש שחסר לו משהו, ותמיד האדם רוצה לשנות את המציאות, בצורה כזו או אחרת.

וכאשר האדם מעמיק בנושא הזה, הוא יכול להגיע לייאוש ועצבות מאוד גדולים. כי הוא מבין, שכדי שהוא לא יסבול, וכדי שיהיה לו טוב, לשם כך הוא צריך להגיע להתאמה מלאה, בין הרצון שיש לו, לבין המצב של המציאות. והאדם לא יודע, כיצד הוא יכול ליצור התאמה שכזו. וכאן נסביר, כיצד האדם יכול ליצור התאמה, בין הרצון שלו לבין המציאות?

ומי שיעמיק יראה, כי ההרגל המחשבתי והקיבעון המחשבתי העמוק ביותר שיש לאדם, הוא, שהוא מבדיל בין יש לבין אין. כי האדם יודע להבדיל, בין מה שישנו, לבין מה שאיננו. וזהו ההרגל המחשבתי העמוק ביותר שנמצא אצל האדם. וההרגל המחשבתי הזה, גורם לכך, שתמיד האדם ימצא חסרונות כלשהם, בכל דבר שהוא.

כי כאשר האדם רואה איזה דבר, והאדם רגיל להפריד בין מה שיש לבין מה שאין, הרי שמוכרח שהאדם ימצא באותו הדבר, גם יתרונות שיש בו, וגם יתרונות שאין בו. דהיינו, גם חסרונות שיש בו, וגם חסרונות שאין בו. כי אם לא מבדילים בין מה שיש לבין מה שאין, אז ממילא אין הבדל בין שום דבר לבין שום דבר, ואז האדם מגיע לחשיבה נייטרלית, שבה שום דבר, הוא לא טוב יותר או טוב פחות משום דבר אחר.

והרעיון הוא, שלא משנה מה יש או אין לאדם בחיים, הוא לעולם לא מרוצה. משום, שמה שהאדם באמת רוצה, זה להגיע לחשיבה נייטרלית, שבה אין שום הבדל בעיניו, בין מה שיש לבין מה שאין. שאז ממילא האדם חי בהרמוניה מלאה עם המציאות. ואז, אין חוסר התאמה, בין הרצון של האדם לבין המציאות.

ולא משנה כמה האדם יתאמץ לחיות בהרמוניה עם המציאות, כל זמן שהאדם מבדיל, בין מה שיש לבין מה שאין, הוא תמיד ימצא חסרונות כלשהם וגם יתרונות כלשהם, בכל דבר שהוא שיש בעולם. וכך לעולם אין התאמה מוחלטת, בין הרצון של האדם לבין המציאות. כי המציאות מצידה, אין אצלה יתרונות או חסרונות כלשהם, בשום דבר. כי היא נייטרלית לגמרי. ומי שרוצה להגיע להתאמה עם המציאות, גם הוא עליו להיות נייטרלי לגמרי. ולא להבדיל, בין מה שיש לו לבין מה שאין לו.

וכיצד יכול האדם להביא את עצמו למצב, שבו הוא לא מבדיל בין מה שיש לבין מה שאין, עד כדי כך שהוא הופך להיות נייטרלי לגמרי? תשובה: על ידי זה שהאדם מנסה להיות כמה שיותר נייטרלי, לגבי כל דבר בחיים שלו באופן כללי. וזה כמובן, על ידי זה שהאדם עושה פחות הפרדות, בין דבר לבין היפוכו.

דהיינו, על האדם לראות, היכן הוא חושב שיש הבדלים במציאות שלנו, בין מה שיש לבין מה שאין. כגון לדוגמא, יש לי כסף, מול אין לי כסף. יש לי כבוד, מול אין לי כבוד. יש לי בריאות, מול אין לי בריאות. וכיו"ב, כל דבר שהאדם מבדיל, בין יש לבין אין.

ונזכיר, כי המציאות, מבחינתה, אין לה הבדל, בין אם יש לאדם כסף או אין לו כסף. ואין לה הבדל, בין אם יש לאדם בריאות או אין לו בריאות. כי היא עושה כרצונה, והיא, כפי מה שהיא, בלי להעדיף צד כזה או אחר. אבל האדם, כן מבדיל בין מה שיש לבין מה שאין. ואז יש לפעמים התאמה ויש לפעמים חוסר התאמה, בין האדם, לבין המציאות.

ומי שרוצה להגיע להשתוות עם המציאות, עליו להתחיל להסתכל על הדברים גם בצורה נייטרלית. ז"א, זה בסדר גמור לחשוב שיש הבדל, בין יש לך אוכל לבין אין לך אוכל. אבל זה לא בסדר לחשוב, שרק יש הבדל, בין יש לך אוכל לבין אין לך אוכל. כי נכון שיש הבדל בין מה שיש לבין מה שאין, אבל לא רק יש הבדל, בין מה שיש לבין מה שאין. אלא, יש גם נקודת מבט נייטרלית לגמרי, שבה אין שום הבדל, בין שום דבר לבין שום דבר אחר.

והמציאות, היא בנקודת מבט נייטרלית על הכל. (ולמה היא משתנה כל הזמן? את זה ביארתי במקומות אחרים). והאדם, הוא בנקודת מבט שיפוטית ולא נייטרלית לגבי העולם. וכל החיים של האדם, וכל משמעות החיים של האדם, היא רק בגלל השיפוטיות שאינה נייטרלית, של האדם כלפי המציאות.

כי אם האדם יהיה בהרמוניה לגמרי כלפי המציאות, הוא לא ירצה שום דבר, ולא יפעל מעצמו לשום דבר, והוא כאילו לא יהיה קיים. והקיום של האדם מתבטא, בכך שיש לו רצון עצמי משל עצמו, ובכך שיש לו העדפות אישיות, ובכך שהוא חווה רגשות משתנים כל הזמן.

והשלמות היא, כאשר יש גם חשיבה נייטרלית, וגם חשיבה לא נייטרלית. ששתיהן ביחד, משלימות זו את זו. אלא, שהאדם חושב בעיקר בצורה לא נייטרלית...