מי שרוצה להרגיש טוב, צריך לרצות גם להרגיש רע. ומי שלא רוצה להרגיש רע, צריך גם לא לרצות להרגיש טוב.

ונסביר: כי בעולם שלנו, תמיד היה הווה ויהיה, גם טוב וגם רע. ולמה? כי כל דבר בעולם באשר הוא, תמיד יש בו חיסרון כלשהו וגם יתרון כלשהו. ומי שקובע, עד כמה החיסרון הוא רע ועד כמה היתרון הוא טוב, זה הרצון של האדם. כי ככל שהאדם רוצה יותר את הדבר, כך טוב לו יותר. וככל שהאדם פחות רוצה את הדבר, כך רע לו יותר. ומה שנראה כחיסרון לאדם ברגע אחד, יכול להראות עבורו כיתרון ברגע אחר. והכל תלוי ברצון של האדם.

ולמרות שבעולם שלנו, תמיד יהיו טוב ורע בכל דבר. הרי שקיימת עוד נקודת מבט נוספת. והיא, נקודת מבט נייטרלית לגמרי, שאין בה שום טוב או רע. כי מבחינה נייטרלית לגמרי, מנקודת מבט שאין בה שום נגיעה אישית / העדפה אישית / רצון אישי וכיו"ב, הרי שאין במציאות שלנו, שום דבר טוב או דבר רע. כי הטוב והרע, הם רק ביחס לרצון של האדם. ומנקודת מבט חיצונית לרצון של האדם, הרי שאין טוב או רע.

והאדם יכול להתבונן על המציאות, משתי נקודות מבט שונות. ונקודת מבט אחת, היא נקודת מבט, שאין בה שום הזדהות רצונית. דהיינו, שהאדם לא מזדהה עם הרצון שלו בשום צורה שהיא. ומנקודת המבט הזו, אין טוב או רע. ואין לאדם שום רצון מוגדר. וממילא גם אין לאדם שום רגשות, רצונות, דעה עצמאית וכולי. ומנקודת המבט הזו, שאין בה טוב או רע, האדם לא צריך לרצות / לעשות שום דבר וכולי.

אבל, כל זמן שיש לאדם רצון עצמי, ודעה עצמית משל עצמו, והעדפה עצמית משל עצמו, הרי שמוכרח שיהיה לאדם בחייו, גם טוב וגם רע. ואין שום אפשרות בעולם, שיהיה לאדם רצון עצמי, ושהוא לא ירגיש גם טוב וגם רע. כי ברגע שיש רצון עצמי, ממילא בכל דבר יש יתרונות וחסרונות, ביחס לרצון העצמי, ואז תמיד יש גם טוב וגם רע.

ולכן, מי שרוצה להרגיש טוב, צריך לרצות להרגיש גם רע. ז"א כי מי שרוצה להרגיש טוב וכמה שיותר טוב, הרי שהוא צריך להיות מוכן להרגיש גם רע. כי אם האדם ירצה להרגיש רק טוב, הרי שתמיד הוא ירגיש רק רע. כי אין שום מציאות שיש בה רק טוב. וממילא, ככל שהאדם רוצה יותר להרגיש רק טוב, הרי שממילא המציאות פחות מתאימה לו. כי יש בה תמיד גם רע. ולכן, מי שרוצה להרגיש טוב, צריך להיות מוכן ולרצות להרגיש גם רע.

ונחדד: אם האדם ירצה כל כולו להרגיש גם רע, דהיינו, ירצה להרגיש רע, בדיוק כמו שהוא רוצה להרגיש טוב, הרי שאז, האדם לא ירגיש, לא טוב ולא רע. כי אז הכל יהפוך להיות אחד, והכל יהיה שווה בעיני האדם, בלי טוב או רע. כי הטוב והרע קיימים, רק כאשר יש הבדל ברצון של האדם. ואם האדם ירצה בלב שלם להרגיש גם רע, הרי שהוא כבר לא ירגיש שום רע. ואז ממילא גם הוא לא ירגיש שום טוב.

ולכן, יש כאן דבר קצת מורכב. והוא, שהאדם צריך לרצות להרגיש גם רע, ואפילו ללמוד להתאהב ברע, וליהנות מכך שהוא מרגיש רע (מזוכיזם), אבל בו זמנית, האדם צריך גם, לא לרצות להרגיש רע. כי אם האדם ירצה בלב שלם להרגיש גם רע, הרי שהוא כבר לא ירגיש לא טוב ולא רע. ומצד שני, אם האדם לא יהיה מוכן להרגיש גם רע, הרי שהוא ירגיש יותר רע. ולכן יש כאן חיבור של הפכים, שצריך להיות בצורה חכמה ביותר.

ומי שלא רוצה להרגיש רע, דהיינו, מי שלא מוכן להרגיש רע בכלל בשום פנים ואופן אפילו לא קצת, עליו להפסיק לרצות להרגיש טוב. כי האדם מרגיש רע, רק בגלל שהוא רוצה להרגיש טוב. ומי שיוותר על הרצון שלו להרגיש טוב, ממילא הוא כבר לא ירגיש רע.

וכיצד יכול האדם לוותר על הרצון של עצמו להרגיש טוב? תשובה: על ידי ניתוק רגשי ועל ידי זה שהאדם לא מזדהה רגשית עם הרצון העצמי של עצמו. דהיינו, שהאדם לא מתייחס לרצון העצמי של עצמו, אלא מתעלם ממנו. על ידי הסתכלות חיצונית, שהאדם מסתכל על הרצון העצמי של עצמו, מנקודת מבט חיצונית לאדם עצמו. כאילו שהרצון העצמי שלו עצמו, לא קשור אליו בכלל.

ונכון, זה לא דבר קל לעשות את זה. כי האדם רגיל, כן להזדהות עם הרצון העצמי של עצמו. אבל בהחלט קיימת דרך להגיע להתנתקות רגשית מוחלטת מהרצון העצמי. ואיך? על ידי התבוננות אל תוך הרצון העצמי...