ובו יתבאר, שמי שרוצה לטפל בחרדה שלו, עליו להקטין ראש ולהיות תינוק מגודל. והכוונה היא, שכאשר האדם הוא עדיין תינוק ממש, כאשר עדיין אין לאדם שום שכל ושום ידיעה או שיפוטיות לגבי העולם, אז גם אין לאדם שום הפרעות חרדה מכל סוג שהוא.

ולמה? כי כדי שיהיו לאדם הפרעות חרדה כאלו ואחרות, לשם כך האדם צריך להיות עם שיפוטיות כלשהי לגבי המציאות. כי חרדה פירושה, שיש לאדם הבנה מהו טוב ומהו רע. והאדם הבוגר שרגיל להגדיל ראש, לא מספיק לו שהוא רוצה להתרחק מהרע ולהתקרב אל הטוב, ברגע הזה של ההווה, אלא האדם, מאחר שהוא מגדיל ראש, אז הוא רוצה לוודא, שגם בעתיד הוא לא ירגיש רע.

והאדם נמצא בחרדות, בגלל השיפוטיות שלו. שהאדם רגיל להיות שיפוטי. ועל כל דבר לשפוט אותו, האם הוא טוב או רע עבורו. והאדם רגיל לשפוט כל דבר, האם נראה לו שהוא טוב או רע, והאם הוא צריך להישמר ממנו, או להתקרב אליו. והשיפוטיות הזאת של האדם הבוגר + ההרגל של האדם להגדיל ראש ולחשוב כמה צעדים קדימה על העתיד, הדברים האלו גורמים לכך שהאדם יכנס לחרדה ולפחד, שמא יקרה לו בעתיד דבר רע, לפי השיפוטיות שלו כרגע.

ולעומת זאת, תינוק שעדיין כמעט ואין לו שום שיפוטיות לגבי העולם. ושהוא רגיל להקטין ראש. ולא שהוא ממש רגיל להקטין ראש באופן אקטיבי, אלא שברירת המחדל של האדם היא, הקטנת ראש. שמלכתחילה האדם נולד בלי שום דעה מוקדמת ובלי שום שיפוטיות כלשהי לגבי המציאות. ורק אח"כ שהאדם מתבגר, אז הוא מתחיל להיות "חכם", ומתחיל להבדיל בין טוב לבין רע. ואז ממילא האדם גם סובל מחרדות ומפחדים.

וכדי להתמודד עם חרדות ופחדים, לשם כך האדם צריך גם לשמור על השפיות הרגילה והבוגרת שלו, דהיינו, גם להגדיל ראש וכן להיות שיפוטי לגבי העולם ולהבדיל בין טוב ורע. אבל, בו זמנית, גם לא להיות שיפוטי לגבי העולם, וגם להקטין ראש ולהיות כמו תינוק מגודל. דהיינו, לא להסתכל על המציאות רק מנקודת מבט של טוב ורע, אלא גם מנקודת מבט של תינוק / דומם / חסר שכל, שאין אצלו הבדל בין טוב לבין רע.

כי התודעה של האדם יכולה לחשוב בשתי צורות מנוגדות. גם כמו תינוק בלי שיפוטיות. וגם כמו אדם בוגר, עם שיפוטיות. ומהצד שיש לאדם שיפוטיות, מהצד הזה, מחוייב המציאות שיהיו לאדם גם הפרעות חרדה. כי השיפוטיות של הטוב והרע, גורמת לאדם לפחד מכך שהוא ירגיש רע.

ומי שרוצה טיפול בחרדה ותרופה נגד חרדה, עליו לנסות להתחבר למקום בתוכו, של ה"אין שכל" / אין שיפוטיות, ולנסות להסתכל על המציאות, מנקודת מבט, שאין בה טוב או רע, ומנקודת מבט שלא שופטת שום דבר, אלא מקבלת כל דבר כפי מה שהוא, בלי שיפוטיות כלשהי.

וכיצד יכול האדם להיות גם לא שיפוטי? תשובה: על ידי אמת אובייקטיבית. כי הטוב והרע, הם יחסיים בלבד. ומי שרגיל לחשוב, שמה שנראה בעיניו כאמת, זאת אכן אמת אובייקטיבית, על ידי זה הוא סובל מחרדות קשות, בגלל שנראה לו, שמה שנראה בעיניו כרע, הוא אכן באמת רע...