אליעד: את אומרת שאין לך שאלות, אך בפועל ברמה המעשית, אם אני עכשיו מדבר עם מישהו אחר, את אומרת שהבנת משהו יותר טוב. אם את מצליחה להבין משהו יותר טוב, זה אומר שהייתה שם שאלה. כי אם לא הייתה שאלה, אז איך את מבינה יותר טוב? לכן זה אומר שברמה העובדתית קיימות שאלות.

שאלה: הם לא עולות אצלי.

אליעד: מה שאת יודעת זה שאת לא שואלת שאלות, אבל זה לא אומר שהם לא עולות. אולי הם עולות ואת מדחיקה אותם. אז השאלה המענינת היא, איך למצוא שאלות? כדי לקבל עוד הבנה צריך לשאול שאלה.

תנסי לבדוק מה גורם לכך שלא יהיו לך שאלות. עובדתית יש לך אי הבנה בחיים, והשאלה היא, אם הייתה לך אי הבנה מקודם מדוע לא ביטאת אותה? מדוע לא היית מודעת לחוסר שהיה לך? בואי נבדוק מדוע אין לך שאלות, לאיפה הולכות השאלות לאיבוד בתוכך שאת לא מוצאת אותן?

איך יכול להיות שיש לך שאלה, ואת לא חווה שיש לך שאלה?

שאלה: אני לא יודעת.

אליעד: בעיקרון, כל דבר הוא צמצום וגם חופש, אם למשל יש לך שאלות, את מרגישה הרבה יותר כיף, כי יש לך לאן להתקדם, אך מצד שני את מרגישה גם צמצום - את מרגישה איזה מסכנה אני, אני לא מבינה, יש לי שאלות. כי לכל דבר יש יתרון וחיסרון.

מה שקורה אצלך, שיש דברים שאת מבינה ויש דברים שאת לא מבינה, אך קשה לך לבטא את מה שאת לא מבינה. למה? איך נבדוק? אם נבדוק איזה כוח יפגע בתוכך, איזה כוח ירגיש פגוע אם תבטאי שאלות.

את לפני שבאת לכאן, למדת איך לא לפחד, ולכן את מפחדת להיות במצב של סבל. כאילו שהסבל כל כך רע שאת לא רוצה להיות בו. ולכן קשה לך להיות בחוויה של שאלה, שאלה עמוקה. ולמעשה זה סוג של הדחקה.

עובדתית יש לך גם הבנה וגם אי הבנה, אך בפועל כלפי חוץ את תמיד מראה שאת בהבנה. ולכן מה שאני מנסה לומר זה שיש כאן סוג של פחד, פחד להיות פגיעה. למשל, אני מפחדת להרגיש מושפלת.

אם למשל את חווה בעיה, את מרגישה מושפלת, אם כשיש לך בעיה ואת חווה שיש פיתרון, את תהיי פחות מושפלת, אבל אם כשתהיה לך בעיה ואת תחווי שאין פיתרון, את תחווי ממש מושפלת, כי את מרגישה חוסר אונים.

מה שאני רוצה להגיד הוא שהאדם מפחד להיות בחוויה שהוא לא יודע. בפרט שאולי כשהיית קטנה ושאלת שאלה ולא ענו לך ואולי סיפרו לך סיפור, אך השאלה ששאלת, עד היום לא קבלת תשובה, רק הדחיקו לך את השאלה.

השאלות האלו קיימות, אלא מה, שכול כך הרבה ניסית למצוא תשובה ולא מצאת, שאת כבר מפחדת לשאול שוב, ונכנסת לטראומה שכול כך ניסית ולא הצלחת למצוא תשובה.

הפיתרון הוא, ככול שאת באה לפה יותר, מבינה יותר, אז זה מאפשר לך להיות מסוגלת להודות בחסרונות, את לא מתכחשת לחסרונות. את מסוגלת להכיל את הרע, לא להתעלם ממנו. ברגע שאת מגדילה את היכולת שלך להרגיש רע, זה יאפשר לך לשאול שאלות.

מה שקורה אצלך שאת מפחדת לשאול שאלות, כי את לא רוצה להיות בחוויה שאת לא יודעת, בפרט שאלות שכול החיים חיפשת ולא מצאת עליהם תשובה. אך ככול שתתרגלי את ההבנה הזאת, את תוכלי להיות גם בשאלה וגם במצב של רוגע, ואז תוכלי לשאול שאלות.

יכול להיות שהגעת לשקט נפשי מסויים ונגמרו לך השאלות, אבל את מפחדת לשאול את השאלות היותר עמוקות.

שאלה: הגעתי להבנה מסויימת, שאני מבינה שהכל יכול להיות, ואין לי קונפליקט, אבל אני עדיין חוקרת את הנושא, אני לא מאה אחוז בזה.

אליעד: את יכולה להגיד שבאופן כללי אין לך שאלות. אבל באופן פרטי יש לך שאלות.

בגלל שהבנת שהכל אחד, אז אין לך קונפליקט יותר, וזה נכון מהצד שאת מבינה שהכל אחד, אז שם אין לך שאלות. אבל הידיעה הזאת לא ממלאת אותך עד הסוף. מה הבנת?

שאלה: ישבתי בחדר ופתאום הבנתי שאני גם רוצה וגם לא רוצה ואין הבדל בין רוצה ללא רוצה.

אליעד: רבי נחמן אמר פעם, אני יכול לפתור לאדם את כל הבעיות שלו, אבל הוא צריך לבוא ולספר לי מה הבעיה שלו. כדי לקבל פיתרון אתה צריך לשאול שאלה, ואם אתה לא מוכן להודות שיש לך בעייה, אז איך אוכל להביא את הפיתרון. למרות שכן תוכל לקבל את הפיתרון, אבל אם תשאל את השאלה תקבל את הפיתרון מהר יותר.

מה שאני רוצה להגיד הוא, שכול הבנה בנויה על מידע מסויים. למשל אדם אומר שהוא מבין שהוא גם טיפש, למעשה הוא מבין שהוא כל דבר, למעשה הוא גם טיפש וגם חכם וגם הכל. אבל מה מוביל להבנה הרחבה הזאת?

היא הגיע לזה דרך ההגדרה ולא דרך האי ידיעה. דרך האי ידיעה היא הדרך הכי מלחיצה, שאתה מודה שאתה לא יודע שום דבר.

אני מנסה להסביר לך איך לשאול שאלה, ואם תלמדי איך לשאול שאלות, אז בסוף תלמדי איך לשאול את השאלה הגדולה ביותר, ואז התשובה לשאלה הגדולה ביותר היא כלום, כי לכל שאלה יש תשובה מוגדרת, אבל לאדם קשה לשאול שאלות שאין לו עליהם תשובה, אבל אם הוא יצליח לשאול את השאלה היחידה שבאמת אין עליה שום תשובה, אז הוא לא ידע שום דבר.

השאלה היחידה שאין לה שום תשובה היא, מי אמר שהשכל צודק? כאילו להסתכל על השכל מבחוץ. אם תצליח לשאול אותה ולחוות אותה באמת, אז ממש נתקעת ואין לך תשובה. אם אתה מסוגל להיות במקום של שאלה שאין עליה תשובה, זה יביא אותך ללא יודע. ושאתה בלא יודע, אז אין שום שאלה.

השאלה היא, איך זה שזה גם יש וגם אין? וזאת שאלה שאין לה תשובה, ואם אתה שואל אותה, אז אתה מגיע למקום שאין לך יותר שאלות.

נסביר שוב, את הבנת שאת הכל, ההבנה הזאת נובעת מהבנה שאומרת שאת באמת מכילה את הכל. איזה שאלה יכולה להוביל לתשובה שאת מכילה את הכל? האם אני מכילה את הכל? מה זה אומר? את צריכה גם לשאול למשל, האם אני גם פושעת? האם אני גם טיפשה, גם משוגעת? את מתחילה להילחץ, קשה לשאול שאלות כאלה. את אפילו לא רוצה לחשוב על דבר כזה.

אם האדם היה מסוגל לחשוב שכול מה שעושה לו טוב, זה בכלל לא נכון, אולי זה בכלל רע - רק לשאול את השאלה הזאת זה יעשה לו רע. כי הוא למעשה צריך להשתחרר מהאחיזה שלו שגורמת לו להרגיש טוב. ואז האדם לא יכול לשאול את השאלה הזאת, ואז הוא לא יקבל את התשובה שהוא הכל.

הרבה אנשים שבאים לכאן בורחים, למה? כי זה מאלץ אותם לחשוב על ההפך ממה שהם חושבים. האדם רוצה להאמין שהעולם טוב, ואז אומרים לו, תקשיב, אלוהים הוא לא רק אהבה אלא גם שנאה, זה מזעזע אותו, למה? כי הוא מאושר במרכאות, כי הוא חושב שלפחות אלוהים טוב. אבל למעשה האנשים מתכחשים, כי אלוהים זה לא רק אהבה, ואלוהים לא מחייך אליהם כל הזמן.

בסופו של דבר, האדם ירגיש טוב, רק כאשר הוא יסתכל לאמת בעיניים, ויבין שהאמת היא שהמציאות גם הכי טוב וגם הכי רעה, וגם לא טובה ולא רעה. רק אז הוא יהיה בשקט.

אבל להבין זאת, הוא צריך להיות מסוגל לשאול, האם המציאות טובה? האם המציאות רעה? אבל האדם מפחד לשאול זאת, כי זה מערער אותו.

למשל לאדם קורים אסונות, איך הוא מתמודד איתם, בזה שהוא אומר שזה לטובה. כדי לשאול אם המציאות טובה, הוא צריך לשאול, אולי המציאות בעצם רעה? אבל הוא לא מסוגל, כי הוא ירגיש שהוא סתם סבל.

לכל ידיעה יש את ההיפוך שלה, למשל, אלוהים הוא גם רע, איזה שאלה יכולה להוביל לאינפורמציה הזאת? האם אלוהים הוא גם רע? אבל האדם מפחד לשאול את השאלה, כי הוא חושב שאם הוא ישאל אותה, אלוהים...