ובו יתבאר, מהי הפרעת חרדה חברתית? ואיך לטפל בחרדה חברתית באופן כללי? וגם יתבאר, איך לטפל בהפרעת חרדה חברתית אצל ילדים? ועוד.

והעניין הוא, כי כאשר האדם נולד, כמעט ואין לו עדיין שום חרדה או פחד בכלל ולא חרדה חברתית בפרט. ולמה? כי כל חרדה בעולם, נובעת מרצון כלשהו שיש לאדם. שהאדם מפחד, שהרצון הזה לא יתממש. ואין שום חרדה בעולם, שאין מאחוריה איזה רצון נסתר של האדם, ושהוא מפחד, שאולי המציאות לא תהיה כרצונו. וכאשר האדם נולד, כמעט ואין לו שום רצונות מוגדרים כלל. כך שממילא, גם אין לו כמעט שום חרדה כלל, וכל שכן שאין לו חרדה חברתית כלשהי.

ומי שיתבונן יראה, כי הילד, כאשר הוא גדל, באינסטינקט הראשוני שלו, הוא לא מבדיל ולא עושה הבדל, בין דומם / צומח / חי / מדבר. ובעיני הילד, אין הבדל, בין בובה לבן אדם. ואין הבדל, בין שולחן לבן אדם וכיו"ב. ואז, בשלב ההתפתחותי הזה של הילד, עדיין אין לו שום חרדה חברתית מבני אדם, יותר מאשר יש לו חרדה כללית כלפי כל הדברים באופן שווה. דהיינו, הילד לא מייחס חשיבות כלשהי ומשמעות כלשהי, להבדל שבין בן אדם, לבין חפץ דומם כלשהו, אלא מתייחס להכל בצורה שווה.

ואח"כ, כאשר הילד גדל, הוא מקבל חינוך, שמלמד אותו ושוטף את מוחו (לאו דווקא לרעה), שיש הבדל בין בני אדם לבין כל שאר הדברים שבעולם (בעלי חיים / צמחים / דומם וכיו"ב). והאדם לומד לייחס משמעות שונה, ולהתייחס בצורה שונה לבני אדם.

ואחד הדברים המרכזיים, אם לא הדבר המרכזי ביותר בחינוך של הילד, הוא, שהוא לומד להתייחס בכבוד לחברה האנושית שסביבו. ולומד לכבד את הדעות, של שאר בני האדם, ולהתחשב בהן.

כי בסופו של דבר, רוב ככל ההתנהגות של האדם, היא לא מה שנקרא "מושכל ראשון". דהיינו, ההתנהגות של האדם, היא לא ברירת המחדל שלו, כחיה וכייצור אנושי. אלא, ההתנהגות של האדם מבוססת, בעיקר על החברה שבה הוא חי וגדל, ועל המנהגים וכללי ההתנהגות החברתיים שאותם הוא מכיר. כך שכל גיבוש הזהות של האדם, נובע ברובו ככולו, ממה שאנשים חושבים סביבו, וממה שאנשים חושבים ויחשבו עליו וכולי.

והדבר הזה שילד הקטן לומד להתחשב בסביבה שלו ולייחס לה משמעות שונה לחלוטין, מהמשמעות שהוא מייחס לשאר החפצים שסביבו, היא זו שיוצרת חרדה חברתית אצל ילדים בפרט, ואצל אנשים מבוגרים בכלל.

כי האדם מטבעו, רוצה את החופש. והאדם מטבעו, עושה כרצונו החופשי, בלי להגביל את רצונו בשום צורה שהיא. והנה, האדם לומד, שעליו לצמצם את החופש האישי שלו, למען התחשבות בדעות של אחרים. וההורים של הילד והמורים והמחנכים של הילד, מחנכים את הילד להתחשב עד מאוד, בדעות של אחרים. וכל הזמן מלמדים את הילד, מה כולם עושים ומה כולם לא עושים. ושעליו לפעול לפי קודים חברתיים מסוימים. ובכך ההורים והמורים של הילד, זורעים בליבו של הילד, אימה פחד וחרדה, מכך שהוא יעשה בטעות משהו שנוגד את הכללים החברתיים. וכך, במקרים מסוימים, נוצרת אצל האדם הפרעת חרדה חברתית קשה.

ובנוסף לכל זה, יש לאדם גם את המוסכמות החברתיות, שאליהן הוא נצמד. והאדם רגיל ומורגל להיצמד למוסכמות האלו. והאדם משריש אצל עצמו את המוסכמות החברתיות, על ידי שכנוע עצמי ועל ידי שטיפת מוח, שהוא עושה לעצמו ושאחרים עושים לו. והרצון של האדם, מזדהה ונקשר מאוד למוסכמות החברתיות השונות. עד כדי כך, שלמרות שהטבע האנושי הוא, למרוד בכל מוסכמה ולהיות חופשי תמיד, אעפ"כ הרצון של האדם הבוגר, מאוד רוצה לעמוד בכללים החברתיים, ומאוד חשוב לאדם, מה חושבים ומה יחשבו עליו.

ואם נוסיף לזה, את ההבנה הפנימית בתת המודע של האדם, שהוא מבין שמנקודת מבט מסוימת, הוא עלה נידף, ושהוא לא שולט בעצמו בצורה מלאה, כי תמיד הוא עלול לעשות טעות כלשהי, בלי לשים לב. ובנוסף באופן כללי, תמיד יכול לקרות לאדם איזה דבר נגד רצונו. ואם נוסיף לכך את החרדה הכללית שבה נמצאים בני האדם, כפי רמת הרצונות המוגדרים שלהם, הרי שכל זה ביחד, יוצר הפרעת חרדה חברתית קשה, אצל האדם. הן מהפחד הכללי שלו, שמא יגרם לו דבר רע בכלל. והן מהפחד הפרטי של האדם, מכך שהוא רוצה לעמוד בציפיות של החברה שבה הוא חי.

וחרדה חברתית, יכולה להתבטא גם כהפרעת חרדה ממשית. וגם במקרים הפחות קשים, החרדה החברתית יכולה להתבטא, כביישנות וחוסר בטחון עצמי / פחד קהל / פחד במה / וכיו"ב שיש לאדם, מפני הסביבה שבה הוא חי ושאיתה הוא מתקשר. וזה עצמו נובע מחרדה פנימית של האדם, ממה שיחשבו עליו. וזה מתבטא בביישנות / פחד קהל / חוסר ביטחון עצמי וכיו"ב.

ויש סוגים שונים של טיפול בחרדה חברתית. והפסיכיאטרים, שלא מבינים כמובן את השורש האמיתי של הפרעת החרדה החברתית הקשה שיש לאדם, הם נותנים לו כדורים ותרופות כאלו ואחרות, שלא עוזרות באמת, לשורש הבעיה הנפשית של האדם.

ויש גם חלק מהפסיכולוגים, ואת שיטת הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, שבה מנסים לגרום לאדם להבין בצורה הגיונית ורציונאלית, שהוא לא צריך לפחד מהסביבה שלו. כגון לדוגמא, שבאופן הדרגתי מלמדים את האדם לדבר עם אנשים וכיו"ב. ושיטת הטיפול הזו של חלק מהפסיכולוגים, היא אכן שיטת טיפול טובה. כי היא פועלת מול השכל של האדם, שיבין שהוא לא צריך לפחד מאחרים. אבל היא שיטת טיפול טובה, רק באופן יחסי ולא באופן מוחלט.

כי לפעמים, טיפול התנהגותי עוזר לאדם לצאת מהחרדה החברתית הקשה שלו. ולפעמים, גם טיפול קוגניטיבי התנהגותי, לא יכול לעזור לאדם לצאת מהחרדה החברתית הקשה שלו. ולמה? כי למרות שברמה ההגיונית הרגילה, האדם לא אמור להיות עם חרדה חברתית לא הגיונית, הרי שאעפ"כ ברמה ההגיונית עצמה, יש הצדקה לחרדה החברתית שיש לאדם. ולמה?

כי החרדה החברתית של האדם, מניעה אותו לעשות את רוב הפעולות שלו כל היום. כי האדם חי את רוב חייו, ומתנהל, לפי הכללים החברתיים. דהיינו, החרדה החברתית הכללית שיש לכל בני האדם, היא זו שמניעה את בני האדם, להתחשב במה שקורה סביבם. ומי שאין לו חרדה חברתית בכלל, הוא נחשב לסוציופת / סוציומט, שסובל מהפרעת אישיות אנטי סוציאלית / הפרעת אישיות אנטי חברתית וכיו"ב. כך שלכל אדם נורמטיבי, יש חרדה חברתית כלשהי, בעוצמה כלשהי. (רצון = פחד. רצון להתחשב באחרים = פחד מפני אי התחשבות באחרים).

ונמצא אם כן, כי החרדה החברתית, מושרשת עמוק בליבו של האדם. החל מהשלב שבו הוא ילד קטן, ועד סוף חייו כאדם בוגר. ולכן השאלה הנשאלת היא, כיצד אפשר באופן מוחלט להתגבר על הפרעת חרדה חברתית קשה? ומהו הטיפול בחרדה חברתית באופן מוחלט, הטוב ביותר שיש?

והאמת צריכה להיאמר, והיא, שבאדם, יש את כל הכוחות כולם. ומצד אחד האדם הוא חיה חברתית ויצור חברתי. ומהצד הזה של הרצון של האדם להתחשב בסביבה שלו, מהצד הזה, אין פתרון מוחלט לבעיית החרדה החברתית של האדם.

ומי שרוצה לצאת מהפרעת חרדה חברתית לגמרי, עליו להתחבר ברמה הרגשית בתוכו, למקום שמוגדר, כהפרעת אישיות אנטי סוציאלית / הפרעת אישיות אנטי חברתית כנ"ל. והכוונה היא, שהאדם מטבעו, יכול גם להיות יצור חברתי, וממילא לסבול מחרדה חברתית. אבל בו זמנית, יש באדם גם את הכוח המנוגד, שאומר, שזה לגמרי לא משנה מה חשבו, חושבים או יחשבו עליך.

וכאשר האדם נולד, הוא לא יצור חברתי, יותר מאשר יצור אנטי חברתי. ובד"כ האדם גדל להיות יצור חברתי, או שהוא גדל להיות פסיכופט / סוציומט וכיו"ב. אבל האדם עצמו, מטבעו שלו עצמו, הוא לא יותר אנושי, מאשר חייתי וכולי. והטבע האנושי עצמו, הוא לא מוגדר כלל. ז"א בברירת המחדל של האדם, הוא בכלל לא מבדיל בין טוב לבין רע כלל. ורק אח"כ האדם לומד להגדיר את הטוב והרע, בעיקר ע"פ הכללים החברתיים וכיו"ב.

ומי שרוצה לצאת מכל חרדה חברתית כלשהי, עליו להתבונן פנימה עמוק אל תוכו, ולראות ולמצוא בתוכו את המקום, שבו הוא לא יותר אנושי, מאשר חייתי. ואין הכוונה לומר שעל האדם להתנהג בפועל בצורה לא ראויה מבחינה חברתית. אלא הכוונה היא, שעל האדם להבין ולראות את האמת, שהדעה החברתית עליו, היא חשובה, ואפילו חשובה מאוד. אך אעפ"כ, היא לא חשובה באופן מוחלט. כי באופן מוחלט, הדעה החברתית, היא לא יותר חשובה מאשר לא חשובה. כי באופן מוחלט, הכל טוב והכל רע באותה המידה ממש.

והרעיון הוא, שעל האדם להתבונן עמוק אל תוכו, ולמצוא את המקום, שבו, הוא מעין שווה נפש, ולא שיפוטי בכלל, הן כלפי עצמו והן כלפי שום דבר בעולם. וזאת נקודת המבט היחידה, שבה אין לאדם שום חרדה חברתית בפרט, ואין לו שום חרדה כלשהי בכלל.

והמסר הוא, שמצד אחד, מי שסובל מהפרעה חברתית, אז יש את הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, שמלמד את האדם, שהוא לא צריך לפחד מהחברה שבה הוא נמצא. וקו החשיבה הזה, מזדהה עם המחשבה שאומרת, שהאדם צריך להתחשב במה שחושבים עליו. אך הוא מחדד אצל האדם את הגבולות, שבהם הוא יכול להיות פגיע, בגלל מה שחושבים עליו.

אלא, שהטיפול בחרדה חברתית הזה, הוא טיפול טוב, למי שמצליח לאזן בתוכו את הגבולות, שבהם, הוא כן נמצא ולא נמצא בחרדה חברתית. אבל הוא לא טוב באופן מוחלט לגמרי, למי שלא מצליח לאזן את עצמו בהבנה שלו. ובנוסף, הטיפול ההתנהגותי, עדיין מחזק אצל האדם את החרדה החברתית הבסיסית שלו, שיש אותה...