ובו יתבאר, השקר הגדול ביותר של הפחדים ושל החרדות. והוא, השקר של האמונה. שהאדם מאמין לפחד ולחרדה שלו, ולא חוקר ולא בודק אותם עד הסוף. וכאשר האדם מאמין לפחד ולחרדה שלו, בלי לבדוק אותם עד הסוף באופן מוחלט, על ידי זה הוא סובל מחרדות ומפחדים.

וכפי שכבר ביארתי, הפחדים והחרדות משמרים את עצמם אצל האדם, רק על ידי אמונה. שהם גורמים לאדם להאמין שדבר כלשהו הוא כ"כ רע, עד שהוא לא יכול לשאת אותו ולא יכול להתמודד איתו. ועל ידי זה הם יוצרים אצל האדם שרשרת של פחדים.

כגון לדוגמא, פחד מפני פיטורים. שהוא נובע מפחד אחר עמוק יותר של האדם, מכך שלא יהיה לו כסף. שהוא עצמו נובע מפחד אחר עמוק עוד יותר, מכך שלא יהיה לאדם את מה שהוא רוצה. וזה עצמו נובע מפחד אחר עמוק עוד יותר וכולי. ומי שיחקור עד הסוף ויברר, למה בכלל הוא מפחד ממשהו, על ידי זה הוא ישתחרר מכל החרדות והפחדים באשר הם.

והרעיון הוא, שיש אמונה אחת עמוקה אצל האדם, שבגללה הוא סובל את כל הצרות שלו. והיא, האמונה של האדם, שאסור לו להרגיש רע. כי המציאות היא, שיש בעולם גם טוב וגם רע. כי לאדם יש רצון עצמי. וכאשר המציאות היא כרצונו של האדם, אז טוב לו. וכאשר המציאות היא שונה מרצונו של האדם, אז רע לו. והמציאות משתנה כל הזמן, והרצון של האדם משתנה גם הוא. וככל שיש יותר התאמה ביניהם, כך טוב יותר לאדם. וככל שיש פחות התאמה ביניהם, כך רע יותר לאדם.

וקיומם של הטוב והרע בעולם, זאת עובדה קיימת, שאין דרך להתחמק ממנה. כי כל זמן שהתודעה של האדם קיימת (עם או בלי גוף), תמיד יש לאדם תחושת חיסרון, שיוצרת תחושת רצון, שיוצר טוב ורע בעוצמות שונות. וכפי שכבר ביארתי את כל זה במקומות אחרים.

ולאדם, יש אמונה מאוד עמוקה. שאומרת, שהוא חייב לברוח מהרע וחייב להתקרב אל הטוב, כפי יכולתו. ונכון, האמונה הזאת, עוזרת לאדם לשרוד בעולם, והיא חלק ממנגנון ההישרדות של האדם. ובלי האמונה הזאת, האדם לא ישרוד בעולם, ואין וויכוח על כך. אלא, שהאמונה הזאת שמושרשת היטב אצל האדם, היא גם זו שבגללה האדם סובל כ"כ מהחרדות ומהפחדים שלו.

כי הסבל הגדול ביותר של האדם, הוא לא מכך שקורים לו דברים רעים, אלא מכך שהוא מפחד מהם. כי כאשר קורה לאדם איזה דבר רע כלשהו נגד רצונו, אז הרע, הוא רע רק באותו הרגע. אבל כאשר האדם מפחד מאיזה דבר רע, אז הוא סובל, גם לפני הדבר הרע, וגם אחרי הדבר הרע. וגם אם הדבר הרע בכלל לא יקרה, גם אז הוא סובל. וגם תוך כדי הדבר הרע, גם אז הרע הוא רע יותר, בגלל הפחד שהרע הזה ימשיך.

כי אם האדם היה סובל מאיזה דבר רע, ולא היה מפחד, מכך שהרע הזה ימשיך, אז הרע היה הרבה יותר חלש. אבל כאשר האדם גם מפחד מכך שהרע ימשיך, אז גם הרע עצמו יותר רע. וגם לפני וגם אחרי הרע כנ"ל. כך שהפחד והחרדה מהרע, רעים יותר מהרע עצמו.

ויש נקודת מבט, שממנה האדם חווה את הפחד ואת החרדה, כדבר, שאינו טוב ואינו רע. והיא, כאשר האדם מצליח להסתכל על הפחד ועל החרדה שלו, מנקודת מבט אובייקטיבית לגמרי, שהיא מחוץ לטוב ולרע ולפחד ולחרדה.

כי העוצמה של הפחד ושל החרדה, היא כפי כמה שהאדם לא מוכן בשום פנים ואופן להרגיש רע. כי האדם מאמין שאסור לו להרגיש רע, ושעליו לעשות את הכל כדי לברוח מהרע, שהוא חלק הכרחי במציאות כנ"ל. ועל ידי זה הפחד והחרדה של האדם גדלים, מכך שהאדם ירגיש רע.

אבל, מי שמצליח להסתכל על הדברים מבחוץ לגמרי, הוא מצליח לראות ולהבין, שגם להרגיש רע, וגם כאשר קורים דברים נגד רצונו, גם זה לא ממש רע. דהיינו, נקודת מבט על הרע, מבחוץ. ומבחוץ פירושו, ממקום שאין בו טוב ורע. והאדם יכול להסתכל על הרע, מנקודת מבט חיצונית, שמשם ניתן להבין, שזה שקורים לאדם דברים נגד רצונו, זה לא כ"כ רע. ואולי אפילו זה טוב.

ולמה זה אולי אפילו טוב? כי אם הכל היה כרצונו של האדם תמיד, לא היה יכול להיות שום דבר כרצונו של האדם תמיד. כי בלי רע, אין שום טוב. וכשיש רק טוב, אי אפשר לדעת שיש טוב. וכפי עוצמת הרע, כך היא עוצמת הטוב. וכפי שכבר ביארתי את כל זה במקומות אחרים.

והמסר הוא, שהאדם שמאמין שאסור בשום פנים ואופן שהמציאות תהיה נגד רצונו, ושאסור שהוא ירצה משהו שלא יקרה, ושאסור שהוא יסבול וירגיש רע, אדם כזה שונא את הרע עד מאוד, וממילא הוא גם מפחד ממנו עד מאוד.

אבל מי שמצליח להסתכל על הטוב והרע מבחוץ, הוא מבין, שגם זה שיש דבר נגד רצונו, גם זה חלק מהחיים וחלק מהמציאות השלמה. שהיא גם רק טובה וגם רק רעה וגם לא טובה ולא רעה כפי שכבר ביארתי...