שאלה: מה ההבדל בין תודעת בעל חיים לתודעה שלנו, ואם יש מוות האם התודעה נעלמת?

אליעד: התשובה לשאלה הראשונה היא, בעיקרון אין הבדל, האם אתה שונה מהשולחן? יש שני אפשרויות האם התודעה היא חלק מהאטומים שלך? או שהיא בתוך החומר או שהיא מחוץ לחומר? אם היא בחוץ אתה לא שונה מהשולחן בשום צורה. אתה יודע שאתה קיים ואז אתה מסתכל על אנשים אחרים וחושב שגם להם יש תודעה. חושבים שלשולחן אין תודעה בגלל שהוא לא זז. אבל אולי לשולחן יש תודעה והאנשים הם סתם רובוטים?

אתה והשולחן עשויים מאותו דבר, אפילו אם נגיד שאתה תודעה והשולחן הוא רק חומר, אבל התודעה שלך והחומר של השולחן עשויים מאותו דבר. כי בסוף יש דבר אחד שממנו עשוי הכל. אני טוען שיש דבר אחד שממנו עשוי הכל, ואם תחפור פנימה תגלה שיש רק אחד, אתה מנסה למצוא הפרדות. אני טוען שאין הבדל בין חומר לרוח, זה הכל אותה מהות, רק שהיא נראית בצורות שונות.

שאלה: אבל אחרי המהות?

אליעד: בטח שיש הבדל, אפילו יש הפרדה בין אתה של היום לאתה של אתמול. זה שתי תודעות שונות.

ולגבי המשכיות, כעיקרון לא יכול להיות שלא תהיה המשכיות, הכל זה משחק של יש ואין, שום דבר לא יכול להיעלם, מקסימום הצורה יכולה להשתנות. אי אפשר להשמיד שום דבר מהעולם. כמו גוף האדם, שאומרים איך נוצר האדם? אבל הוא פשוט נוצר מעוד חומר ועוד חומר, כמו רובוט שמוסיפים עוד בורג ועוד בורג וכך נוצר גוף האדם.

שאלה: מה היא תודעה?

אליעד: תודעה זה משהו מודע, אם תנסה להבין מהי תודעה, תראה שזה רק כינוי. תודעה זה, האם הדבר יודע שהוא קיים. זוהי תודעה עצמית, אתה מודע לקיומך העצמי. ואני אומר לך שהדבר היחיד שאתה מודע לו זה אתה עצמך. חוץ ממך אתה לא יכול לדעת על אף אחד שום דבר.

עכשיו מה זה נתן, מה שדברתי אליו? שאם אתה מבין את זה, אתה גם חווה את זה. אם אתה חושב שיש שולחן, ויש צומח, ויש דומם אז אתה בהפרדה רצינית, אבל אם אתה מבין שזה לא שונה בשום דבר, זה רק נראה לך שונה, אז אתה חווה אחרת את כל המציאות. אז אתה מתייחס אחרת לחיים שלך ולרצונות שלך.

שאלה: איך עוברים מחוויה של נפרדות לחוויה של אחדות?

אליעד: לא עוברים, צריך רק להבין. אם מישהו באמת מבין את זה, אז כל פעם שהוא יגיד שולחן הוא יבין שזה עשוי מאותה מהות, רק שנראית כמו שולחן. זוהי תחושה פנימית שהכל אחד.

לגבי ההמשכיות, אתה תמיד תהיה קיים, אפילו אם לא תדע. אם לא תדע, אז לא יהיה אני, אתה תתקיים באופן אובייקטיבי. אתה אפילו לא יודע אם לפני רגע הייתה לך תודעה, אולי רק הרגע נכנסת לכאן ושכללו לך את הזיכרון ואז אתה חושב שאתה כאן הרבה זמן? כך שאתה לא יכול לדעת אפילו מה היה לפני רגע.

שאלה: עכשיו יש לי תודעה.

אליעד: נכון, אתה חווה תחושת קיום עצמי. אם יש אני, אז יש משהו שהוא לא אני. אם יש עבורך משמעות לאני קיים, אז יש משמעות עבורך לאני לא קיים. אם רק אתה היית קיים, אז לא הייתה משמעות לאני קיים. המשמעות של אני קיים זה רק בגלל שאתה חווה שיש משהו שזה לא אתה. מה זה אומר? בסוף האני ומה שלא אני הם אחד. מה זה אומר? שאם יעלימו אותי, אני כבר לא אהיה קיים כאני, אבל אני אהיה מי שאני באמת.

כול הסבל שיש לאדם בחיים זה בגלל שהוא חווה שהוא קיים. אם אתה אומר אני, ואתה חווה משהו רציני יותר מהשולחן, זה אומר שאתה בחוויה חזקה של לא אני. כשהאדם אומר אני, השאלה מה הוא מרגיש. אם הוא אומר אני, וחווה שהוא גרגיר אבק בחלל, אז הוא פחות חווה את הממשות שלו. ככול שהאדם חווה יותר את האני שלו, כך הוא חווה הפרדה משאר הדברים.

אם אתה חווה אני, אז אתה סובל, למה? כי זה שחווה אני, חווה גם משהו שחסר, משהו שנפרד ממנה, החוויה של האני היא ביחס לשלם, שזה אני וזה לא אני. אם אתה חווה אני קיים, אתה לא חווה משהו אחר, ואז אתה חסר.

לכן אין דרך מילוט. לא יעזור לך שתבין שאתה בחלום, לא יעזור שתבין שאתה באשליה, כל זמן שאתה חווה שאתה קיים, אז אתה בצרה חמורה. ולכן הפיתרון היחיד זה לא להיות קיים. מה זה אומר? ברמה הלוגית, נראה שאין שום אפשרות שאת תעשי משהו כדי לא להיות קיימת. זה כמו להגיד לך ללכת לשום מקום. מה תעשי? יש כאן בעיה רצינית שאי אפשר לפתור אותה, למה זה בעיה? כי אתה לא בחרת להיות קיים.

משהו גורם לך להיות קיים וזה לא בשליטתך. למה לא יכול להיות שאת בחרת להיות קיימת? כי כדי לבחור להיות קיימת, את צריכה לא להיות קיימת ואז לבחור להיות קיימת. אבל אם את לא קיימת, את לא יכולה לבחור להיות קיימת. אבל אם האדם היה חווה את הלא קיים אז הוא היה מבין שהוא בחר להיות קיים.

שאני אומר שאושו ומורים אחרים למשל לא הגיעו, אני מתכוון שהשכל שלהם לא הגיע. מה שאני מסביר לך, השכל הזה הגיע, הוא יוכל להביא אותך לשם. הוא משם, והוא ממש קרוב לשם, ואת מחוברת לשם. השכל שמחובר בעצות של אושו הוא לא הגיע. בסוף כולם יגיעו, כי אני למשל התקדמתי גם בזכות אושו וגם בזכות בודהה, את כל העצות למדתי. אבל זה עדיין עצות חיצוניות, הם לא מסבירים לך את הדברים הפנימיים ביותר, ולא נותנים לך עצה, איך אני עכשיו נעלמת.

שאלה: אם אני אומר שהבנתי, אז אני מבין מזה שאני עדיין לא הבנתי.

אליעד: אני רוצה להגיד לך שאתה בהתקדמות. למה? נקרא מדברי רבי נחמן, פעם הייתה כת שחקרה, שיש חיות וציפורים שמעדיפים להיות במקומות מסוימים. ואז הם חקרו, האם יש אילן כזה שכולם היו מעדיפים להיות רק בו, שכולם ירגישו בו בנוח? החכמים חקרו ובדקו האם יש מקום שתמיד האדם יהיה מרוצה בו? ומצאו שיש אילן כזה, ותמיד כולם מרוצים באילן, מה שתרצה תמיד יש באילן. וחקרו לאן ילכו כדי למצוא את האילן, בא חכם ואמר להם, למה אתם חוקרים לאיזה צד ללכת? תחקרו מי בכלל יכול לבוא למקום הזה. כי לאותו אילן לא כל אחד יכול לבוא. רק מי שיש לו את שלושת המידות של האילן שהם: אמונה, יראה, וענווה, והאמת שהיא גוף האילן.

האנשים רוצים להעלים את עצמם, אבל איך יעשו זאת, ואז בא חכם ואומר להם, קודם תבדקו אם אתם בכלל יכולים להיות בלהעלים את עצמך. תבדקו מי בכלל ראוי להגיע לאילן הזה. רק מי שהוא איש אמת, רק הוא בכלל יכול להגיע לאמת. האמת המוחלטת, האמת האמיתית היא המצב שהוא אין הבדל בין יש לאין.

למה? כי אם אתה הולך לרמת מוחלטות, שום דבר לא מוחלט, ואז אתה נשאר בלי כלום, והאחד הוא החיבור של ההפכים. מי שרוצה לחוות שהוא לא קיים וקיים בו זמנית, הוא צריך להגיע לרמת אמת כל כך גדולה, שחווית היש והאין תעלם אצלו, ואז אם אין הבדל בין יש לאין, אז אתה לא חווה זה אני וזה לא אני, ובו זמנית אתה כן חווה זה אני וזה לא אני, ואז אתה קיים וגם לא קיים. אם אתה חווה תמיד יש ותמיד חווה אין, אז אתה קיים וגם לא קיים. כאשר אתה חווה הפרדה בין יש לאין אז אתה חווה שאתה קיים, כאשר אתה לא חווה הפרדה בין יש לאין, אז אתה חווה שאתה לא קיים, ובו זמנית אתה חווה את שניהם. רק ביחס למוחלט אין הפרדה בין יש לאין.

בין אנשי הכת הייתה אחדות גמורה, וכולם הסכימו שזאת הדרך, מה הכוונה? שכולם הסכימו שצריך להבין מה האמת. הלכו וראו את האילן, וראו שאין לאילן מקום כלל, האילן נמצא מחוץ למקום. הם הבינו שהחוויה של אני קיים ולא קיים, חוויה זאת היא מחוץ למקום. זאת חוויה שאין לה אחיזה, חוויה ללא הגדרות, שדרך ההיגיון לא ניתן לחוות אותה. ואז הקבצן הגיבן אמר להם שהוא יכול להביא אותם לאילן. מה הכוונה? למה אמרתי מקודם שאתה בהתקדמות, כי אתה מבין שאין פתרון.

ככול שאתה מבין יותר שהדבר הוא בלתי מושג, כך אתה מבין טוב יותר לאן אנחנו צועדים. זה אומר שאתה מתקרב יותר להבין את האין סוף. הרעיון הוא שהקבצן התגלה להם רק כאשר הם הבינו שזה האילן, ואין שום דרך להגיע אליו. כדי להגיע לשם, אתה צריך באמת לרצות להגיע ולהבין שלא ניתן להגיע.

אם אתה רעב ונהנה מהאוכל, אז עדיין לא נתקעת בחיפוש אחרי האמת, כי יש משהו שמספק לך הנאה. אל תחשוב שנתקעת, אם אתה בדיכאון תאכל ותחשוב שהאוכל עשה אותך מאושר. ביום שהדבר היחיד שתרצה הוא להיות שם, ואתה תאכל כי הגוף אוכל, ולא אכפת לך משום דבר, אז תתייחס ברצינות למה שאני מדבר, ואז תקרא, תיישם ותגיע. למזלך יש לך כבר את הפתרון. אנחנו בסך הכל עושים כרגע תרגולים כדי שתרצה את מה שנלמד כאן.

שאלה: האם אתה מאמין שקיים תלמיד כזה?

אליעד: אני לא צריך כי את קיימת כבר בתודעה השנייה, הכל כבר קיים, יש את כל הצורות, זה לא באמת משנה. בעולם שלנו אני מסביר לך את העניין. המזל שלכם לצורך העניין הוא, שיש את הדרך איך להתקדם הלאה. לי לא הייתה את הפריבילגיה איך להתקדם. מה שלי היה, מה שרבי נחמן כתב, שאם תבין את כל מה שאתה יכול להבין, אתה תבין את כל מה שאתה לא יכול להבין.

בפועל, בגלל שאני קיים, אתה לא ממש צריך לסבול, אתה חוסך את הסבל, אתה קולט יותר מהר את העניין, אתה מבין יותר טוב את עצמך, אז אתה משקיע יותר משאבים בפתרון האמיתי. אם היית חושב שיש משהו שיעשה אותך מאושר, אם לא היית מקשיב למה שאנו אומרים כאן, היית מנסה אותו הרבה פעמים, אבל בגלל שאתה מקשיב למה שאני אומר, אתה מבין שזה לא הפתרון וכך אתה משתחרר מהרבה דברים.

אמרתי להם אם תרצו אני יכול להביא אתכם לאילן, ורבי נחמן מוסיף, אם את לומדת עצות מאדם שנמצא במקום, העצות לא יכולות להעלות אותך למצב של מעבר למקום. אבל אם את שומעת עצות מאדם שהוא מעבר למקום, העצות יכולות להעלות אותך לעבר המקום. מה ההבדל בעצות? שהם מביאות אותך להבין את הקונפליקט. שאר העצות בעולם מביאות אותך להבין משהו מוגדר, בעצה שאני אומר לך לחקור למה את יושבת על הכסא, אם תחקרי פנימה, את תראי במו עיניך ששני הדברים הם אחד, ואז תחווי את זה. העצה שלי מובילה אותך לסחרחורת, ואז את מתחילה להתרפא. המהות של העצות שלי היא לא להיאחז.

ביום שתרגישי שאת סובלת בגלל שאת קיימת, רק אז תרצי לצאת מהסבל. תשאלי למה את יושבת על הכסא ואז תראי שאת לא קיימת יותר.

שאלה: האם האדם כדי להגיע למקום שאתה מדבר עליו, צריך לדעת את כל האומנויות?

אליעד: בגלל שאתה מצפה שאגיד לך לא, אז אני אומר לך שכן. אני אסביר לך, אם יש משהו שאתה לא מסוגל להבין אותו, אז לא תבין שהכל אחד. כי הדבר הכי מורכב הוא שזה אחד. במורכבות, אתה צריך להגיע לדרגה ששום דבר לא מורכב בעיניך.

שאלה: למשל יש רועה צאן?

אליעד: אבל אם יביאו לו תרגילים במתמטיקה, ואם יסבירו לו אותם, והוא יגיד שזה מורכב לו, אז זה סימן שהוא לא מבין את המציאות. זה הולך ביחד. כאשר אתה למשל לומד מתמטיקה ופיזיקה, זה מפתח לך את גלגלי המוח, וכאשר גלגלי המוח יותר חדים, יש לך יותר מסה של כוח עיבוד שאיתו אתה חוקר מי אני.

למשל שואלים אדם מי אתה, ואז האדם מתחיל לספק תשובות שהם דימויים, לכן ככול שיש לך יותר דימויים, כך יש לך יותר אפשרויות חשיבה לפתור את השאלה מי אני. לכן כל התהליכים שאתה לומד בעולם עוזרים לך. בתיאוריה אתה צריך לדעת הכל כדי להבין מה שאני אומר.

עכשיו ככול שאתה יודע ומבין יותר דברים, כך אתה חווה את האחדות בצורה יותר חזקה. למרות שברמה הלוגית זה לא יכול להיות, כי או שאתה באחדות או לא. אבל בכל זאת יש עוצמות של חווית אחדות. אבל בגלל שיש רמות זה אומר שאתה יכול לחוות את האחדות קצת, כל הזמן קצת. אם למשל תשב ביער בלי לדעת קרוא וכתוב, ותחווה צורה, ותשאל מה הצורה הזאת? בסוף תגיע לאותו מקום.

מה שחשוב זה איך הידיעות שאתה יודע, מסתדרות לך בראש. אם אתה יודע נפרדות, זה מרחיק אותך מהאחדות. ככול שאתה יודע יותר שכל של נפרדות, זה מרחיק אותך מהאחדות. אבל אם אתה תופס את כל הידע הזה כאחד, אז זה יותר חזק. בפרקטיקה היום אתה לא צריך כלום, יש לך את הדרך הסלולה. תשאל מי אני, ותבין הכל.

שאלה: האם עדיף לשאול הרבה שאלות, או ללכת על שאלה אחת עד הסוף?

אליעד: ללכת על שאלה אחת עד הסוף. כי צריך לשאול עד הסוף, כי האחדות נמצאת בסוף. את שואלת את השאלה שהחלטת, עד שהשאלה הופכת לשאלה פנימית יותר, אבל בתנאי שאת לא חוזרת אחורה. למשל את שואלת למה אני גרה פה? ואז את שואלת ובסוף מגיעה לשאלה, מה אני רוצה? זאת שאלה פנימית יותר. השאלה היא, מה קורה לאדם אחר כך, בדרך כלל הוא חוזר לשאלה הקודמת, זה נקרא שקר, למה שקר, כי הוא לא באמת הגיע באמת לשאלה של מה אני רוצה. אם אתה עובר פנימה, קודם תהיה בטוח שסגרת את השאלה הקודמת.

אם אתה חווה הנאה מהאוכל יותר מאשר הרעב, זה אומר שעדיין לא מציק לך אם אתה קיים או לא קיים. כי אם זה היה מציק לך, אז לא היה מציק לך הרובד החיצוני.

רבי נחמן אומר שאם אתה רוצה לראות מרחוק, אתה צריך להתמקד. שאם אתה רוצה לדעת את האמת, אתה צריך לעצום את העיניים לגמרי. אם אתה רוצה לדעת מי אני באמת, אתה צריך לעצום את העיניים שלך ולהסתכל פנימה, ואף לדוחקם באצבע. בעזרת השאלה את קודחת לתוכך. עד שאת מגיעה להבנה פנימית.

השאלה הבסיסית ביותר היא השאלה, אם יש או אין? כל השאר זה צורות. יש לי את זה או אין לי את זה? לכן אני מציע לכם להתמקד על היש או האין. כל שאלה שיש לך בראש, קודם תחפש איך היא לבוש של יש או אין. כי משם מיד תגיע לסוף, תבין שזה אחד והסתדרת.

אני אתן לך דוגמא, אתה רואה מישהי לדוגמא, אתה אומר, מה אני אגיד לה? אגיד לה ככה או ככה? מה מהות השאלה? האם יש הבדל או אין הבדל, האם יש פה יתרון או אין פה יתרון? האם זה באמת שניים? האם יש הבדל בין הביטויים האלה? כשאתה מתלבט, ואומר, מה אני אגיד ללקוח הזה? אבל אולי אין הבדל בין מה שתגיד ללקוח. האדם סובל בגלל שיש לו שאלה, הוא לא יודע מה לעשות, או לעשות א' או ב'. כאשר יש לך דילמה, זה נובע מכך שאתה חווה הבדל בין שתי צורות. מה שאתה צריך לעשות, זה לשאול את עצמך, האם יש הבדל בין שני הדברים האלו?

אם אני אקלל את הלקוח או אברך אותו, בטח שיש הבדל, איזו שאלה מטופשת היא? אבל השאלה הזאת תוציא אותך מבית המשוגעים. אז תשאל האם יש הבדל בין מכתב ברכה למכתב קללה. בסוף נניח שהוא ישאל את השאלה הזאת, והוא יגיע למסקנה שאם הוא ישלח ברכה הלקוח יהיה שמח, ואם ישלח מכתב קללה, הלקוח יכעס. הוא כאילו עבר משיגעון אחד לשני. אבל אז הוא צריך לשאול, האם יש הבדל אם הלקוח שלי יכעס או יהיה מרוצה? הוא יגיד בטח שזה חשוב, אחרת הוא לא ישלם לי. ואז הוא מאמין לשקר. אבל אם הוא שואל, האם באמת יש הבדל מה אני אשלח לו? ואז הוא יכול לשאול האם יש הבדל אם יהיה לי כסף או לא? האדם יגיד בטח שיש הבדל אם יש לי כסף או לא. רבי נחמן אמר, אל תטעו את עצמכם, כי העולם הזה מטעה לגמרי, ולא צריך לדאוג אם יש לכם מעות או לא, כי בין כך ובין כך יבלה את ימיו בשווה, בכל מקרה תחיה אותו הדבר. הוא אומר שלא צריך לדאוג בכלל, אם באופי שלך אתה סובל אז תסבול מכל דבר.

ואז האדם שואל, האם זה חשוב שיהיה לי כסף או לא? הרי בלי כסף לא יהיה לי מה לאכול ולא אוכל לחיות. ואם לא תחיה מה הבעיה? האם זה באמת שניים? האם יש נפרדות? האם יש בכלל הבדל בין חי למת. ואז כשאתה נכנס פנימה ושואל מי אתה, ורואה שאתה נשמה, הרי הנשמה לא מתה, אז מה זה חשוב. אז אתה חושב לא צריך לדאוג לגוף אלא לנשמה, ואז אתה שוב בנפרדות, ובסוף תגלה שאין בכלל הבדל בין זה לזה. הכל מתחיל בלהטיל ספק בדבר הכי בנאלי.

כול פעם שאתה חווה נפרדות, תשאל האם זה באמת משנה? בסוף כשתשאל תגיע לשאלה, מדוע את זה אני רוצה ואת זה אני לא רוצה? אז האם יש הבדל בין זה לזה? האם בכלל אני קיים או לא קיים, רק בתעתוע היה נדמה לך שזה שונה.

שאלה: אבל יש לי עדיין רצונות...