ממשיכים בספר להיות אלוהים, חלק ראשון עמוד 169
הבנו מחלק 1 שגם הקיום העצמי שלך הוא לא בשליטתך. קשה לאדם לקבל שהקיום שלו הוא אופציונאלי. יש מיליון דברים ואתה אחד מהאופציות. והאדם יכול להיות קיים או לא להיות קיים, כי אם יש קיום אז גם אין קיום.
עכשיו, לא רק שאתה יכול להיות קיים או לא להיות קיים, אלא גם העולם שאתה חלק ממנו, יכול להיות קיים או לא להיות קיים. כך גם העולם הוא רק אופציה.
האדם בטוח שהעולם תמיד היה קיים ובטוח שתמיד יהיה קיים, אבל הוא לא חושב שאולי בעוד דקה אלוהים יחליט לכבות את כל העולם. בחוויה, האם אדם מודע לכך, שבכל רגע אפשר לכבות את העולם? אותך ואת כל העולם יכולים להעלים בשנייה.
למעשה יש מישהו שבורא את העולם, וגורם לך לרצות, ואחר כך לעשות, למעשה הוא מפעיל את כל המנגנונים, וכן בשנייה הוא יכול למחוק את העולם.
הבנה זו נותנת אולי יותר משמעות לרגע, כי כל רגע הוא בפני עצמו. אבל מצד שני, אם כל רגע הוא מפני עצמו, אז יש פחות משמעות לרגע. כי אם אין משמעות למה שהיה ואין משמעות למה שיהיה, אז אין משמעות לרגע.
שאלה: הבנה זו גורמת לי לייאוש, כי אין התחדשות.
אליעד: התחדשות? הרי כל רגע הוא חדש. למעשה יש שני צדדים למטבע, מצד אחד האדם משתחרר, ומצד שני אין יותר משמעות לחיים. ותמיד יהיו שני צדדים, עד שתגיע להבנה ששני צדדים הם אחד.
מה אמרנו? זה שאתה קיים, זה לא מחויב. העולם שבו אתה קיים, גם הוא לא מחויב. וגם הזמן והמקום, גם הם לא חייבים להיות קיימים. תזכור את זה, שכשאתה אומר, אני רוצה להגיע לשם, אולי לא יהיה שם שתגיע אליו. בחוויה שלך, כשאתה רוצה להגיע לשם, תזכור שהשם הזה זה לא מקום שחייב להיות קיים.
אני רוצה להכניס לחלק מהמחשבה שלך, שתזכור, שכשאתה נוסע לשם, כל המקום כולו יכול פתאום להיעלם. כשתגיד מקום מסוים, שבהבנה שלך תדע שהמקום לא מחויב. ואם תחווה את זה, אז לאט לאט אתה חווה את הדברים כפי שהם.
שאלה: באין יש את כל האופציות.
אליעד: לא, באין עדיין יש, יש נפרדות כפוטנציאל. באין שלפניו, אין בכלל אופציות, אין את הנפרדות אפילו לא כאופציה.
אם האדם מכיר בכך שלא יהיה מחויב זמן ומקום, והוא חווה את זה, אז ממילא הוא חווה שלא מחויב שום דבר שיהיה קיים. כי כל מה שקיים נמצא בתוך הזמן והמקום.
אמרנו שיש אני שנמצא בתוך זמן ומקום, ואם נעלים את הזמן והמקום, אז גם האני יעלם. זאת הבנה אחת, ויש עוד הבנה שאומרת, שעצם זה שהעלמנו את הזמן והמקום העלמנו אותך, אבל אתה לא נמצא בתוך הזמן והמקום, אלא אתה בעצם סוג של זמן ומקום. ואם אנו מעלימים את הזמן והמקום אז אנחנו מעלימים אותך, כי גם אתה זה זמן ומקום. זה אומר שאתה הוא החדר, ואם העלמנו את החדר אז העלמנו אותך, כי אתה הוא החדר.
מה הפירוש של אני? פירושו מה שההפך מלא אני. מה זה אומר? שיש מקום שיש בו אני ויש מקום שאין בו אני. יש זמן שבו אני נמצא ויש זמן שבו אני לא נמצא. האדם לא יכול באותו הזמן לחשוב על עצמו ועל מישהו אחר, ברגע אחד הוא יכול לחשוב על עצמו, וברגע שני לחשוב על מישהו אחר.
הכוונה שלאני, יש את הזמן והמקום שלו, וללא אני, יש את הזמן והמקום שלו. זה אומר, שאם העלמנו את הזמן והמקום, אתה נעלם לא בגלל שהיית בתוכם, אלא בגלל שאם אין זמן ומקום, לא יכולה להיות הפרדה של אני ולא אני. תסביר.
שאלה: עצם קיומם של האני והלא אני, תלוי בזמן ובמקום. ללא זמן ומקום אין הפרדה בין אני ללא אני. כדי שתהיה דואליות חייב שיהיה זמן ומקום. ואם נבטל את הזמן והמקום, אז אין כבר את המשחק בין שתי ישויות. ואם מתבטל הזמן והמקום, אז ממילא אין אפשרות שתהיה נפרדות. לא בגלל שהנפרדות בתוך הזמן והמקום, אלא שהנפרדות עצמה היא הזמן והמקום.
שאלה: האם עצם זה שאתה אומר שלא מחויב שיהיה זמן ומקום, מכאן אפשר להניח שזה כן מחויב שיהיה זמן ומקום?
אליעד: נכון, כן מחויב שיהיה זמן ומקום. ולא רק זמן ומקום, אלא מחויב שגם אתה תהיה, ומחויב שתהיה כאן כוס, ומה שאמרתי עכשיו זה דבר לא הגיוני, כי לא מחויב שתהיה פה כוס, כי אפשר להזיז אותה. ואף על פי כן אני אומר שזה מחויב, וזה לא הגיוני.
אפשר לומר שתהיה מציאות וחוץ ממנה שום דבר אחר לא מחויב, זה הגיוני, המציאות שאין לה צורה חייבת להיות קיימת. אבל הצורה לא חייבת. אבל מה אני אומר, שהרי אי אפשר להגיד שמחויב שתהיה פה יד, הרי אפשר להזיז אותה, אבל בסוף אתה מבין שמחויב שתהיה פה יד.
למעשה מה שעשינו, שיש מחויב המציאות ויש מה שאינו מחויב המציאות, ולמעשה הלבשנו את מחויב המציאות על מה שאינו מחויב המציאות. למעשה על הצורה של היד, הלבשנו את המציאות שהיא חסרת צורה.
מה אנחנו יודעים על המציאות? שהיא מעבר לזמן והמקום, שהיא חייבת להיות קיימת. היד הזאת היא מהות המציאות, והיא חייבת להיות קיימת. אבל תגיד, מה זאת אומרת, הרי היא יכולה לא להיות קיימת, זה כבר שכל יותר גדול. אבל בעיקרון כל התכונות של המחויב, נכונות לגבי כל אחת מהצורות. זאת הכוונה שהמהות והצורה הם אחד. וזאת החוויה של להיות אלוהים.
למה זה המהות של להיות אלוהים? למה האדם לא חווה שהוא אלוהים? האדם אומר, הרי אלוהים תמיד קיים, אין סופי, מחליט הכל, והרי אני לא מחליט הכל. אבל אין הבדל בין המהות לצורה. למרות שהאדם הוא רק צורה שבאה ונעה, מצד האמת, אין הבדל בין האדם למהות, האדם הוא אלוהים, תכיר בכך, שכול מה שנכון לגבי מהות המציאות, נכון לגבי הצורה. נכון לגבי כל צורה וצורה, ובכלל זה אתה.
וזאת מטרת הספר, להסביר לך שמהות המציאות, וכל אחת מהצורות של המציאות, זה ישות אחת. קודם אתה צריך להבין מה היא מהות המציאות, ואחר נסביר לך, שהצורה היא עצמה מהות המציאות.
מהות המציאות היא יותר גדולה מכל הזמן והמקום, אבל הספר הזה הוא יותר קטן אפילו מהחדר. ואני טוען, שבסוף, הספר הזה שהוא צורה מצומצמת, הוא יותר גדול מכל הזמן ומכל המקום, אמנם זה לא הגיוני, אבל זה לא אומר שזה לא ככה.
שאלה: אז כל דבר הוא ככה.
אליעד: נכון, אבל זה בלתי אפשרי להבנה, איך אתה אומר שהספר הוא המקיף של הכל? אבל אם תבין את זה בשכל, אז תחווה את זה ברגש. כרגע זה מעל הדעת שלך, אבל אם תגדילי את הדעת שלך, אז תביני את זה בדעת שלך.
אי אפשר לברוח מהשכל, כי כשאת רואה קיר זה בשכל, אבל אני רוצה לגרום לך להבין, שכאשר את רואה קיר, את גם רואה קיר, אבל את גם חווה אין סוף. ואז האדם תמיד בשלמות.
למשל כאשר אתה אומר לאדם, תביא לי את הספר, למעשה אתה חווה חיסרון, למה? כי אמרת לו, להביא ספר, לא אמרת להביא דברים אחרים. אבל אם כאשר אתה מבקש ספר, אתה חווה שספר הוא אין סוף, שהכל זה צורות שונות של אין סוף, לא שהאין סוף עושה אותם, אלא שזה אין סוף, המהות לא נפרדת יותר מהצורה, אין גם אלוהים, אין גם מהות, אין גם אין סוף. אלא הספר הזה הוא עצמו האין סוף, ואם תבין שהספר הזה הוא אין סוף, אז אתה תמיד באין סוף. אתה גם בצמצום וגם באין סוף תמיד.
יש מצב שאין הבדל בין מהות לצורה, ושם אין רצון, אין כלום, אין שום דבר נפרד. ואז יש רצון, ואנחנו אומרים שהרצון נוצר מהמהות שלפניו. רק אחרי שיש רצון, רק אז אפשר להגיד שיש מהות.
שאלה: אז כדי שתהיה מהות, חייבת להיות צורה.
אליעד: נכון, ומכאן אפשר לראות שגם מהות היא צורה. ומה המהות של המהות והצורה? התשובה היא, שאין הבדל בין מהות לצורה.
אם תתבונן בזה...
050-3331-331