מה הבנו בעצם? הבנו שגם כאלוהים, עדיין יש שאלות. וגם אלוהים שואל את עצמו, למה יש לי רצון, ולמה אני יודע שאני קיים כאלוהים. למה? כי רק דבר אחד מחויב שיהיה קיים, שזאת הוויה הראשונה. אבל לומר, אני יודע שאני קיים, זה כבר שניים - גם אני וגם יודע. גם אני רוצה זה שניים - רוצה, לא רוצה, למה רוצה? אני ורצוני זה שני דברים שונים וכו'.

ולמה רק ההוויה מוכרח שתהיה קיימת ולא הרצון והידיעה? כי ההוויה היא אחת, ורק ישות אחת קיומה מחויב.

בסוף האדם חווה שהוא כאלוהים רוצה את הכל, ואז הוא שואל, אני כאלוהים רוצה את הכל, אז למה כאלוהים יש לי רצון? ולמה אני כאלוהים יודע שאני קיים? ואז אתה שואל, האם אני כאלוהים, זה ברצוני או לא ברצוני? למשל, אני כאלוהים שבורא את העולם, האם אני בוחר את הרצון לברוא את העולם? מאין נובע הרצון הזה, הרי הוא לא חייב להיות קיים?

מצד אחד, זה שאלוהים יודע שהוא קיים וזה שהוא רוצה - לא יכול להיות שזה רצונו. לא יכול להיות שהוא רוצה לדעת שהוא קיים. לא יכול להיות שהוא רוצה לרצות לברוא את העולם. למה? כי מנקודת המבט שלפני רצונו של אלוהים, עוד לא היה לו רצון, לרצות את רצונו.

לא יכול להיות שאלוהים יגיד שהוא בחר להיות קיים, כי עוד לא היה האני שבוחר. עוד לא הייתה תודעה שבוחרת. זאת אומרת שגם הראשון בשרשרת אומר שעשה זאת בלי רצון. כי עדיין אלוהים לא היה קיים, הכל היה אחד. אם הכל אחד, איך יכול להיות שמהאחד, אני רציתי?

מצד אחד אתה לא יכול להגיד שאלוהים רוצה לברוא את רצונו, כי עוד לא היה לו רצון לברוא את רצונו. אבל אתה גם לא יכול להגיד שזה בלי בחירה, כי עוד לא היה לו ניגוד. אפשר להגיד שאמנם אלוהים לא בחר לרצות, אבל הוא גם לא התנגד לרצות. זה מקום שאין בו העדפה אם לרצות או לא לרצות.

רצונו של אלוהים / ידיעתו של אלוהים שהוא קיים - זה לא יכול להיות ברצונו של אלוהים, וזה גם לא יכול להיות נגד רצונו של אלוהים. אבל בטוח לנו שזה ממהותו, זה לא דווקא עשייה רצונית, כי אם זה קיים, ואני הראשון, אז זה ממהותי. אז אתה מבין שהרצון שלך, אם הוא כרצונך או לא כרצונך, בכל אופן הוא המהות שלך, זה אתה למעשה, כי זה עשוי ממך.

יש עוד נקודת התבוננות, שאצל אלוהים הכל קורה בפחות מרגע. אצל האדם, יש בהתחלה רצון ואחר עשייה - שני רגעים. אצל אלוהים, זה עוד לפני שיש את הזמן והמקום בכלל, הרצון והעשייה זה בבת אחת, זה נמצא באותו מקום ובאותו זמן. אצל אלוהים זה לא קודם רציתי ואחר כך עשיתי, תוך כדי שאלוהים רוצה, זה קורה.

נניח שיש אדם שכול מה שהוא רוצה קורה, אבל הוא רוצה את זה תוך כדי שזה קורה, זה כמו שתוך כדי שאתה אוכל אתה רוצה לאכול. אז האם נגיד שהוא בחר לאכול? כי אפשר להגיד שלא, למה? כי אם לפני שהוא אכל, הוא רצה לאכול ואחר כך אכל, אז כאן יש בחירה, אבל אם לפני שהוא אכל, הוא לא רצה לאכול, ורק תוך כדי שהוא אוכל, הוא רוצה לאכול, אז למעשה הוא לא בוחר לאכול.

מה שרציתי להגיד, שאם אתה רוצה תוך כדי העשייה, שרוצה ועושה זה בו זמנית, אז מצד אחד אפשר לומר שאתה עושה רק את מה שאתה רוצה, אבל מצד שני אתה לא עושה את מה שאתה רוצה, כי זה לא רוצה ואחר כך עושה.

כשהאדם חי מפרספקטיבה כזאת, אתה לא יכול להגיד שהכל כרצונך, וכן אי אפשר להגיד שהכל הוא נגד רצונך. אי אפשר להגיד שיש לך בחירה ואי אפשר להגיד שאין לך בחירה. אין כאן חווית חסר, זה קורה ואני רוצה בו זמנית. אז איך אפשר להגיד שבחרת? מתי הספקת לבחור?

אם כל מה שקיים, זה רק בגלל שאתה רוצה שזה יהיה קיים, זה אומר שהקיום של הדבר זה הרצון. למשל אם אני רוצה, אז יש קיר, ואם אני מפסיק לרצות, אז אין קיר. אבל האם זה אומר שאני בוחר שיש קיר? אני פשוט קיים, ומתוך הקיום הזה, מופיע קיר ובו זמנית אני רוצה שיהיה פה קיר.

האדם חושב שהוא אלוהים, אבל אז הוא מגלה שהוא לא אלוהים, כי הוא לא הראשון, כי יש אני ולא אני ועדיין יש נפרדות.

אחרי שתהיה אלוהים, אתה תשאל את עצמך, זה שהראשון קיים הבנתי, אבל למה אני יודע שאני קיים? למה יש לי רצונות כאלוהים? ואז תגלה שאתה בעצם השטן, למה? כי אתה לא הראשון. אתה הוא ההסתרה של אלוהים.

למרות שהיית בטוח שאתה אלוהים, אבל עדיין חווית שיש לך קיום, בגלל ש"יש", אני אלוהים רוצה - אז זה אומר שיש שניים, נכון שזה ממהותי, אבל עדיין יש אלוהים ורצון, ואני עדיין לא מזדהה עם הראשון עצמו.

כאשר אתה אומר שאני כאלוהים קיים, אתה בעצם מסתיר את אלוהים האמיתי. כי להגיד אני רוצה, זוהי הסתרה של האחד המוחלט, שאין בו אני רוצה או אני לא רוצה.

וכשאתה מבין שאתה השטן, שהכל כרצונך, וכשאתה ממשיך להתבונן פנימה, אתה רואה את מה שהיה לפני שנוצר הכל, שזה האחד האמיתי, שבו אין הבדל בין התודעה, לרצון, למה שחשבתי עליו, אין שום הבדל בין שום דבר לשום דבר. וכשאתה חושב על זה, אתה נעלם, מה זה אומר? שאין אפשרות לחשוב על זה וגם להישאר בחוויית הנפרדות.

בחוויה זו יש הכל, אבל אין הבדל בין שום דבר. מה זאת אומר, אם הם ישנם, אז איך אין הבדל ביניהם? בראשון, יש שולחן, כסא, תודעה, יש הכל, אבל אין שום הבדל בין הכסא לשולחן למשל. אז תשאל, אם אין הבדל ביניהם, אז למה אתה אומר שיש כסא ושולחן? זאת הסיבה שהאדם לא יודע שהוא האלוהים האמיתי, כי הוא לא יכול להבין שהכל זה אותו הדבר.

האדם מפריד בין אחדות לנפרדות, האדם מוכן להבין שזה ספר וזה יד, וכן הוא מוכן להבין שאין בכלל יד ואין בכלל ספר, שזוהי אחדות מוחלטת, אבל להגיד שגם יש ספר וגם יש יד ובו זמנית להגיד שאין כלום, זה המוח לא מסוגל להבין, וזאת האמת. ההבנה שהכל קיים אבל ללא הבדל.

אבל אם אתה אומר שזה ללא הבדל, אז מדוע אתה אומר שזה נפרד? ואף על פי כן זה גם נפרד וגם אחד.

אם האדם מבין שזה אחד מוחלט, אז אין יותר מה להבין. ובכל זאת מצד הנפרדות, האדם חוזר לשכל שלו ומבין שאין הבדל בין המהות לצורה. אחרי שהאדם מבין שאין הבדל בין אחדות לנפרדות, הוא חוזר לנפרדות, אבל גם יודע שיש אחדות.

האדם ממשיך להיות קיים, אבל בו זמנית הוא יודע שאין הבדל בין קיים ללא קיים. מצד האמת אני קיים ואני לא השולחן, אבל מצד אותה אמת, אני והשולחן אותו הדבר. אני והשולחן קיימים באותו גודל, באותה צורה, ממש אותו הדבר. למה? כי המהות והצורה הם אחד ממש.

אם האדם מצליח להבין בשכל שלו שאין הבדל בין יד לספר, האם אפשר לשאול בכלל, אם יש לך בחירה? בחירה על מה?

מתי יש בחירה? כאשר האדם חווה שיש הבדל בין צורה מסוימת לצורה אחרת, אבל אם אין הבדל בין הצורות, אז אין שינוי, ולכן אין בכלל סיבה לשאול האם יש בחירה או אין בחירה...