תשאל את עצמך מי יודע.
תנסה להגיע למי לא למה
כשתגיע למי תבין גם את מה
ותשובה אחרת:
כנגזרת דבריך, עלית על משהו בלי ששמת לב או שני דברים.
1. שייתכן ואי ידיעה הינו מצב הרבה יותר טבעי מכן לדעת משהו. וכי ייתכן שרוב האנשים לא יודעים. רק מתנהגים כאילו הם כן.
ואז אפשר לשאול, מה?
אי ידיעה זה דבר קיומי או שפשוט יש משהו אחר, כמו, שאנשים מסתובבים עם שאלות בבטן בלי תשובות.
כמו, מה אני עושה כאן?
או, מי אני באמת?
או, איפה אני בכלל?
או מה זה כל מה שאני מדבר עליו כאילו הוא שלי?
או, לאיפה אני הולך?
ונגזרת נוספת לדבריך. הוא שהידיעה עצמה היא איננה היודע.
וכי יש לנו אפשרות להיות במצב ידיעה או אי ידיעה, ללא ידיעה כלל. כאילו אנחנו צפרדעים ויש לנו לשון ארוכה. ואתה שאלת לגבי התוכן של הלשון. כשלעשה דיברת על איך זה בכלל שיש לנו לשון שנשלחת כל הזמן החוצה. מי אחראי על כל הסיפור הזה?
ואני מחבר את שניהם.
יש ואין כנראה והם מצב יחסית טבעי ומאוזן, שאף אחד לא ממש נמצא בו. לא נמצא בו מספיק זמן בכדי להבין את עצמו או את החיים יותר טוב.
רוב האנשים מפחדים מהאין, אז הם ממציאים אין.
הם מפחדים מואקום, מאי הגדרה כלל. מפחדים להתחבר בקישקה שלהם לחיים בלי תשדירי פרסומת או חסויות.
יכול להיות שמתחת לשאלות מהותיות שאין להם מענה, בני האדם או אתה למשל, מקבלים צביון חזק לעצמם שמבטא את השאלות הללו שאין להם תשובה עדיין.
לכן קיים אולי עץ שלם של שאלות ותשובות, כשאין לך לגביו תחושה מהותית שזה זה...
כלומר - שכחנו את השאלות המקוריות. האמיתיות.
שכחנו את ה - שאלה. ולכן אנחנו לא מגיעים לה - תשובה.
שכחנו את עצמנו בסיפור...
ואני חוזר לצפרדע.
אומרים: צפר - דע
צפרדעת הדעת שקופצת אצל כל אחד.
אני יודע! אני מבין!
אני ואני...
מה יקרה אם הצפרדע תפסיק לקפוץ עם הלשון הארוכה שלה.
לעצי דעת של אנשים אחרים, או לדעת בכלל.
מה יקרה לצפרדע?
כיוון מעניין לא?