ובו יתבאר עניין ההנאות של האדם בחיים. ואיך ליהנות בשלמות?

והעניין הוא, כי הנאה קורית אצל האדם, כאשר רצונו מתמלא. כי טוב, הוא כאשר רצונו של האדם תואם את המציאות, ורע הוא כאשר רצונו של האדם מנוגד למציאות. וכאשר רצונו של האדם מתמלא, אז נוצרת הנאה, על ידי השלמת הרצון והחיסרון של האדם. כי הרצון, הוא חיסרון. כי האדם רוצה את מה שחסר לו, ומה שהאדם רוצה, זה מה שחסר לו. ותחושת החסר של האדם, היא הרצון של האדם. וכאשר הרצון של האדם מתמלא, אז מתמלא אצלו חסרונו, ועל ידי זה נוצרת הנאה.

והנה, בעיני העולם, יש הנאה גשמית ויש הנאה רוחנית. כי בעיני העולם, יש אושר פנימי ויש אושר חיצוני. ואושר חיצוני הוא, כאשר האדם מאושר ושמח, מכך שהמציאות החיצונית היא כרצונו. כגון לדוגמא, שהאדם שמח מכך שיש לו בית. שהבית הוא חיצוני לאדם, והאדם שמח מכך שיש לו בית, שהוא חיצוני לו. וזהו אושר חיצוני. וכאשר האדם נהנה ומפיק הנאה מדברים שהם חיצוניים לו, זאת נקראת הנאה גשמית.

ויש גם אושר פנימי. שהוא כאשר האדם חווה אושר, שאינו תלוי בצורה החיצונית של המציאות. כגון לדוגמא, כאשר האדם מבין את הטוב שיש בכל דבר, שעל ידי זה, האושר שלו לא תלוי בשום דבר חיצוני. וככל שההנאה של האדם, תלויה פחות במה שקורה מחוצה לו, ונובעת יותר ממה שקורה בתוך האדם, כך האושר הוא פנימי יותר. וכאשר האדם מתבונן באיזה עניין פנימי על עצמו ומבין את המציאות, וכאשר על ידי זה האדם מפיק הנאה, ההנאה הזאת נקראת הנאה רוחנית פנימית, של אושר פנימי.

והחכם האמיתי, האדם השלם, הוא זה שיש לו את שלמות ההנאה הרוחנית. כי ההנאה שלו, לא תלויה בשום צורה חיצונית בעולם, אלא ההנאה שלו היא נובעת מעצמה, מצד המהות של המציאות, שלא משתנה לעולם.

כי מי שהוא חכם אמיתי, הוא מבין את הסיבה שבגללה קורים כל הדברים, בדיוק כפי מה שאלוהים עצמו מבין את סיבת כל האירועים שאותם הוא עצמו עושה. ועל ידי זה, ההנאה של החכם האמיתי, היא לא תלויה במה שקורה, אלא היא תמיד שלמה, בדיוק כפי שאלוהים שלם תמיד עם כל מה שהוא עושה, מאחר שהוא עושה את הכל כרצונו (וגם כאן יש היבטים שונים, מי ברא את הרצון של אלוהים וכולי).

וע"פ הנ"ל, לכאורה ניתן להבין, כי מי שהוא חכם אמיתי, שהוא נהנה משורש ההנאה של המציאות, ראוי לו שלא ייהנה מהנאות גשמיות. כי אם האדם טוב לו באמת מבפנים, בלי להיות תלוי בצורה חיצונית כלשהי, אז לכאורה נראה, שהוא לא יכול להפיק שום הנאה גשמית ולא יכול ליהנות משום הנאה גשמית.

כי ההנאה, היא רק כאשר יש חיסרון. כי האדם, לא נהנה מכך שהוא משיג איזה דבר שלא חסר לו. וההנאה היא, רק כאשר נשלם החיסרון. ואם האדם הוא חכם אמיתי, אז אין לו שום חיסרון. וא"כ, לכאורה נראה, שחכם אמיתי לא יכול ליהנות משום דבר. בין אם זה דבר רוחני ובין אם זה דבר גשמי.

ובעיני העולם, נדמה להם, שמי שרודף אחרי הנאה גשמית, כנראה שהוא לא אדם רוחני. ומי שלא רודף אחרי הנאה גשמית, אלא רק אחרי אושר פנימי, אז כנראה שהוא אדם רוחני, או כזה שרוצה להיות רוחני וכולי. והכל ע"פ ההיגיון הנ"ל.

והאמת היא, שאין שום הבדל בין הנאה גשמית להנאה רוחנית. כי כל הנאה, היא גשמית, וכל הנאה, היא רוחנית, וכל הנאה, היא סבל, וכל סבל, הוא הנאה. והכוונה היא, שמצד האמת, כל ההנאות שיש בעולם, יש להן שורש, שהוא, החיבור של האדם, לאחדות של המציאות. וככל שהחיבור של האדם לאחדות של המציאות גדול יותר, כך האדם נהנה יותר. ובכל הנאה והנאה שיש בעולם, מלובשת שם אחדות המציאות. והאחדות של המציאות, שמלובשת ומסתתרת בכל דבר, היא הגורם המכריע, האם האדם ייהנה או לא ייהנה, ועד כמה הוא ייהנה או יסבול, מכל דבר שקורה לאדם. ואין שום הנאה בעולם, שאינה נובעת מאחדות המציאות, שמלובשת בכל דבר.

ואחדות המציאות, היא חווית האלוהות. שהאדם חווה שהכל אחד, ושהוא עצמו אלוהים האמיתי / השלמות האלוהית. כי כאשר הכל אחד, אז ממילא אין שום הבדל בין המהות לבין הצורה, ואין הבדל בין אלוהים לבין הבריאה, ואז אין עוד מלבדו, ויש רק אלוהים, עד שאין שום משמעות לאלוהים, כי אין שום דבר שנפרד ממנו. ואז על ידי זה, האדם חווה את השלמות.

כי מנקודת מבט אחת, כל ההנאות שיש בעולם, הן כולן סבל. כי כל הדברים שיש בעולם, יש בהם חיסרון. כי כל דבר שקיים, יש בו חיסרון. כי קיומו של הדבר, תלוי בכך שהוא יהיה שונה מדבר כלשהו אחר, דהיינו, חסר צורה כלשהי. וכל צורה, חסרה את כל מה שהיא שונה ונפרדת ממנו. ולכן, כל הצורות חסרות. וכאשר האדם ממלא את רצונו על ידי השגת צורה כלשהי, דהיינו, שהאדם רוצה צורה כלשהי, ואז האדם מקבל את רצונו, דהיינו, מקבל את הצורה שאותה הוא רצה, אז האדם חושב על הצורה שאותה הוא רצה.

ואז, מצד אחד האדם חווה הנאה, מכך שהוא קרוב יותר אל השלמות, כי יש לו פחות חסרונות. אבל מצד שני, ההנאה תמיד חסרה. כי שום דבר אינו מושלם. וכל דבר שיש לאדם, וכל דבר שהאדם חושב עליו, יש בו חיסרון. כי זה הטבע של הדברים, שהם חסרים את מה שהם אינם.

ולכן, תמיד כאשר האדם מרגיש הנאה כלשהי, תמיד תוך כדי זה, הוא היה שמח יותר, אם המציאות הייתה עוד יותר טובה. דהיינו, שהאדם תמיד רוצה את הטוב יותר, משום, שתמיד יש טוב יותר, כי בשום דבר שיש בעולם אין בו שלמות.

וכאשר האדם נהנה מאיזה דבר גשמי, תמיד ולעולם, כל הנאה שהיא, גם כזו שנראית כהנאה גשמית, כל הנאה שהיא, היא הנאה רוחנית. כגון לדוגמא שהאדם נהנה מאכילה ושתייה וכיו"ב, שאז האדם לא נהנה מעצם האכילה עצמה, כי זאת פעולה שהיא חסרת כל משמעות במקרה הטוב, והיא יכולה להיחשב למאמץ מיותר שנועד להשיג תכלית אחרת, אם מסתכלים על האכילה או על כל פעולה אחרת, בעין אמיתית. וכאשר האדם אוכל, ההנאה שלו, היא לא מעצם האכילה עצמה, אלא מעצם החוויה שהאכילה נותנת לו.

כגון לדוגמא שהאדם רעב, שאז הוא חווה נפרדות מאוד גדולה. שהאדם מאוד לא רוצה את המציאות, כי האדם מאוד לא רוצה את הרעב. והאדם חווה רעב, שהוא חוויה של חיסרון. ואז כאשר האדם אוכל, על ידי זה מתמלאת אצל האדם החוויה של החיסרון, והאדם מרגיש שבע, דהיינו, חווה מילוי של חסר. ועל ידי זה נוצרת אצל האדם הנאה גדולה. וכיו"ב לגבי שתייה, שהאדם חווה צמא וחיסרון מאוד גדול, ואז המים מרווים את צימאונו של האדם, ועל ידי זה האדם חווה אחדות עם המציאות, ונהנה מחוויית האחדות שמלובשת באותו הדבר.

ולכן יש כאלו שמתמכרים לאכילה, מה שנקרא אכילה רגשית. ולכן יש כאלו, שכאשר הם חווים לחץ וכעס, על ידי זה הם אוכלים יותר. משום, שהאכילה מספקת לאדם את תחושת וחווית השובע, שאותו הוא רוצה יותר מכל, שהוא חווית האחדות עם המציאות. וכאשר האדם מרגיש שחסר לו איזה משהו בחייו, שהוא לא מצליח למלא אותו, על ידי זה הוא מנסה להשיג את חוויית המילוי, באמצעות האכילה הגשמית, שהיא מספקת לאדם חווית שובע גשמי וממשי עבור האדם.

אא"כ האדם לא מוכן להסתפק בחוויית השובע הגשמי, והאדם לא מוכן להסתפק בתחליף שאינו אמיתי, שאז האדם לא מתמכר לאכילה, גם כאשר חסר לו איזה דבר אחר. וכל שכן, כאשר האדם חווה שהכל טוב לו, או שהחיים טובים יותר עבורו, שעל ידי זה, האדם אוכל פחות, רק כדי צורכו וחיותו, אך לא כדי להשיג את ההנאה שיש בתחושת השובע של האכילה.

וכאשר האדם אוכל איזה אוכל טעים, האדם נהנה יותר. וכאשר האדם אוכל, אוכל שאינו טעים, האדם נהנה פחות. משום שהאוכל הטעים, הוא מספק לאדם חווית אחדות יותר גדולה. כי האדם מתחבר יותר אל האוכל, והאדם רוצה יותר את האוכל. ואז, ככל שהאוכל הוא טעים יותר, כך יש יותר חוויה של אחדות, ופחות חוויה של נפרדות והתנגדות, ואז ההנאה גדולה יותר. וכאשר האדם אוכל, אוכל שאינו טעים לו, אז האדם חווה נפרדות והתנגדות אל האוכל, ואז ההנאה קטנה יותר, עד כדי סבל.

ולמה האדם רוצה טעם אחד יותר מאשר טעם אחר? כי לכל טעם, יש משמעות אחרת עבור האדם. ויש טעם אחד, שהוא מזכיר לאדם חוויה טובה כלשהי, ויש טעם אחר שמזכיר לאדם חוויה אחרת שלילית כלשהי. והאדם נהנה מהחוויה הרגשית, שהוא מקבל באמצעות האכילה הגשמית. ולפעמים, האדם נהנה יותר מהאוכל, כאשר הוא מוגש לו בצורה יפה ונאה, כי אז, בנוסף לחוויית האוכל, מצטרפות לשם עוד חוויות נוספות וכולי.

ולמה האדם אוהב טעם אחד, יותר מאשר טעם אחר? ולמה לפעמים האדם בוחר ליהנות מטעם אחר, ולא מאותו הטעם תמיד? ולמה רצונו של האדם משתנה כל הזמן? כי בכל פעם, האדם רוצה חוויה אחרת, שמוזכרת לו בצורה אסוציאטיבית, באמצעות אותו הטעם. ולכן בכל פעם האדם רוצה לחוות טעם אחר, כדי להשיג על ידו, חוויה אחרת, כפי מה שהוא רוצה באותו הרגע.

ולמה רצונו של האדם משתנה? ולמה האדם רוצה בכל פעם לחוות חוויה אחרת במינונים אחרים? ובשורשו, התשובה היא, כי הכל אחד, ואין שום שאלה כלל. ובלי שורשו, אין שום תשובה כלל. כי על כל סיבה, נמשיך לשאול איזו סיבה קדמה לה וכולי.

וכאשר האדם מקבל במתנה איזה דבר, בד"כ האדם נהנה יותר, מאשר אילו הוא היה קונה את אותו הדבר בדיוק, תמורת עבודה כלשהי. משום שההנאה גדולה יותר, כי יש איתה פחות חיסרון. דהיינו, ההנאה תלויה בגודל של השלמות שיש באותו הדבר. והאדם צריך לרצות את הדבר שאותו הוא מקבל. וכאשר האדם מקבל את הדבר תמורת עבודה, דהיינו, תמורת חווית חסר, אז ההנאה היא קטנה יותר. אך כאשר האדם מקבל את הדבר שאותו הוא רוצה, במתנה, ולא תמורת עבודה וחיסרון, על ידי זה יש יותר שלמות רצון, ואז יש הנאה יותר גדולה.

ולפעמים האדם רוצה לקבל את הדבר, דווקא תמורת עבודה ולא במתנה. כי בעיניו, יש יותר חיסרון כאשר הוא מקבל את הדבר במתנה, שאז לדוגמא הוא מרגיש שהוא תלוי בזה שנתן לו את המתנה, והאדם רוצה להרגיש שהוא אלוהים, ושהוא השיג את הדבר בכוחות עצמו, כמו שאלוהים עושה את הכל בכוחו של עצמו, שאז האדם נהנה יותר לקבל את הדבר תמורת עבודה, שהאדם האדם מרגיש יותר, שהדבר מגיע לו.

ויש גם, את הצד המנוגד. כי לאלוהים מגיע לקבל את הכל, ללא כל מאמץ, כי הכל שלו. ולכן, לפעמים האדם לא רוצה להתאמץ, והאדם נהנה יותר לקבל מתנה, כי הוא חווה יותר, את זה שהוא אלוהים, שמשיג את הכל ללא כל מאמץ וכולי.

וכאשר האדם מקבל איזה סכום של כסף, אז האדם נהנה מהכסף, כפי כמה שהוא חווה שהאושר שלו, תלוי בכסף שאותו הוא קיבל. וככל שהאדם מקבל סכום של כסף יותר גדול, וככל שהאדם חושב יותר, שהאושר שלו, תלוי בדברים שהוא חושב שהכסף יכול להשיג לו, כך הוא נהנה יותר מהכסף שאותו הוא מקבל. וזה משום, שהאדם חווה בבת אחת, שלמות חיסרון גדולה יותר. כי בבת אחת, נשלמים אצל האדם המון חסרונות.

וכיו"ב לגבי כל הנאה והנאה שיש בעולם. שתמיד האדם נהנה, מכך שהוא חווה שהוא קרוב יותר אל שלמות רצונו, כפי מה שהוא רוצה באותו הרגע. כי אצל אלוהים, רצונו שלם תמיד, כי הכל כרצונו תמיד. וככל שהאדם מתקרב יותר לחוויה שהכל כרצונו, כך טוב לו יותר וכולי.

וחלק מחוויית השלמות, מגיעה לאדם בצורה אסוציאטיבית. דהיינו, שיש אצל האדם חסרונות, שנשלמים אצלו בצורה אסוציאטיבית. כגון לדוגמא, אדם שבעיניו, רכב בצורה כלשהי, מייצג הצלחה. שאז כאשר האדם מקבל את הרכב הזה, על ידי זה האדם בצורה אסוציאטיבית מרגיש שהוא אדם מצליח, ואז נשלם (באופן חלקי) רצונו של האדם להיות אדם מצליח, כמו אלוהים שהוא מצליח תמיד, ואז האדם נהנה יותר.

ונמצא אם כן, כי יש שורש אחד לכל ההנאות. כי כל דבר יש לו שורש ומהות פנימית. דהיינו, שיש חוקיות שלפיה פועלת ההנאה של האדם. והחוק הוא, שככל שהאדם קרוב יותר לחוויה של שלמות אלוהית, דהיינו, שהאדם חווה טוב יותר שהכל אחד, כך האדם נהנה יותר. וההנאה הזאת, מלובשת בכל ההנאות שיש בעולם, ובכל הנאה, היא מלובשת בעוצמה אחרת ובצורה אחרת, עבור כל אדם בכל זמן ובכל מקום וכולי.

ונמצא אם כן, כי אין בעולם שום הנאה גשמית כלל, כי הכל זאת הנאה רוחנית בלבד. שהאדם נהנה תמיד, מכך שהתודעה שלו, חווה השלמת חיסרון. בין אם זה באמצעות חוויה גשמית של שלמות חיסרון, כגון אכילה. שאז חווית השובע, מזכירה לאדם באופן אסוציאטיבי, את חווית השובע ושלמות הרצון של אלוהים. ובין אם זה, על ידי זה שהאדם חווה חוויה אלוהית, שהוא אלוהים, באמצעות הרגשות שמתעוררים בו באופן אסוציאטיבי, כאשר הוא נהנה מאיזה דבר וכולי.

ואם לא היה לאדם שום רצון לחוות שלמות, אז הכל היה מושלם בעיני האדם. כי כאשר אין שום רצון לחוות שלמות, אין שום חיסרון כלל. וכאשר אין שום חיסרון כלל, אז הכל מושלם תמיד. ואז ממילא האדם לא היה יכול ליהנות כלל משום דבר. וכל ההנאות של האדם, תלויות בכך שהוא רוצה לחוות את השלמות, ושאותה הוא מנסה לחוות וחווה, באמצעות ההנאות השונות. וכל ההנאות הן רוחניות, משום שהן כולן ממלאות אצל האדם צורך רוחני לחוות שלמות. ובלי הצורך והרצון הזה, לא הייתה שום משמעות רגשית לאדם, לשום דבר שהוא.

כי כל ההנאות שבעולם, הן כגוף ללא נשמה, אם אין לאדם את החוויה של מילוי החיסרון שמלובשת באותו הדבר. והרצון של האדם לחוות שלמות, הוא זה שיוצר אצל האדם את ההנאה, כאשר הוא משיג דבר גשמי כלשהו.

וכאשר האדם רודף אחרי העולם כדי להשיג הנאה גשמית, הוא בעצם מנסה להשיג הנאה רוחנית, שמלובשת אצלו באותו הדבר הגשמי. כגון לדוגמא, אדם שרודף אחרי הכסף, שהוא רודף אחרי החוויה הרוחנית האלוהית, שהוא מקבל אותה, כאשר הוא משיג את הכסף. וכיו"ב לגבי כל דבר אחר. כך שהאדם רודף תמיד, רק אחרי הנאה רוחנית. וכאשר האדם לא יודע איך להשיג אותה מתוך עצמו, אז הוא מנסה להשיג אותה באמצעות השגת דברים חיצוניים, שגורמים לתודעה שלו לחוות שלמות של הנאה רוחנית.

כי יש בתוך האדם שני רבדים. הרובד של המודעות החיצונית והרובד של המודעות הפנימית, שהם, המודע ותת המודע של האדם. ובתת המודע של האדם, מתרחשים תהליכים שלמים כל הזמן. ובתת המודע של האדם, האדם זוכר תמיד, את זה שהוא היה אלוהים, דהיינו, שהאדם זוכר את זה שהכל אחד. והאדם תמיד משתוקק להשיג את חווית האחדות הזאת, שוב פעם ושוב פעם (ולכן יש רצוא ושוב, כי האדם רוצה להשיג אותה שוב פעם ושוב פעם, וזה אפשרי רק על ידי צמצום וכולי).

ותת המודע של האדם, שמנסה להשיג את ההנאה הרוחנית, הוא מניע את האדם, לחפש את אותה ההנאה הרוחנית. ובתת המודע העמוק ביותר, שם האדם כבר חווה את השלמות, והוא אינו מחפש דבר. ובתת המודע החיצוני יותר, האדם מחפש את ההנאה של האחדות, על ידי התבוננות פנימית, שאותה האדם עושה תמיד, בכל דבר בעולם, בעומק תת המודע שלו.

וברובד חיצוני יותר, האדם לא יודע איך להשיג את ההנאה הזאת באופן ישיר, ואז האדם מחפש להשיג את ההנאה הזאת, דרך הנאה גשמית. שהיא, בצורה אסוציאטיבית, גורמת לתת המודע של האדם, להבין טוב יותר שהכל אחד. ועל ידי זה האדם מתחבר לחוויית האחדות של המציאות, שהיא נוצרת על ידי ההתבוננות של תת המודע של האדם, במציאות החיצונית, שעל ידי זה נוצרת התבוננות פנימית, שיוצרת הבנה של אחדות, שיוצרת חוויה של אחדות וכולי.

כך, שכל ההנאות הגשמיות שיש בעולם, הן בעצם מרדף אחרי הנאה רוחנית, שמסתתרת בכל דבר.

ויש גם את ההנאה הרוחנית. שהיא קרובה יותר אל השורש של ההנאה. כי ההנאה בשורשה, נובעת מהחוויה שהכל אחד. שהיא נובעת, מההבנה של האדם שהכל אחד. והנאה רוחנית, היא, הנאה שנובעת אצל האדם מהתבוננות פנימית, שהיא מקרבת אותו להבנה ולחוויה שהכל אחד.

ויש גם הנאה שנובעת מחוסר התבוננות, שהאדם מנסה להשתיק את השכל שלו. שגם זה סוג של התבוננות פנימית. שבה, חלק מהשכל של האדם, מנסה להתבונן על עצמו, מנקודת מבט של האין שכל. שגם זו התבוננות, שמובילה להבנה ולחוויה של אחדות.

אלא, שגם הנאה רוחנית, גם היא הנאה גשמית. ולמה? כי כל ההנאות הרוחניות, הן הנאות של גוף. שהאדם אוחז בגוף ובצורה רעיונית כלשהי. כי הנאה רוחנית ואושר פנימי, הם כאשר האדם נאחז באיזה רעיון כלשהו. וזוהי בעצם הנאה גופנית. שהאדם נאחז בגוף ובצורה של אותו הרעיון.

וגם התודעה, גם היא גוף. גוף של המהות של המציאות. וכל דבר בעולם, כולל כל רעיון שהוא וכל צורת חשיבה שהיא, לכולם יש גוף, שהוא הצורה של הרעיון ושל הידיעה. וכל ידיעה, היא הגוף של ידיעת האחד, שאין בו שום ידיעה מוגדרת (כנפרדת). וכאשר האדם נהנה מהתבוננות כלשהי, הרי שהגוף דהיינו, התודעה שלו, נהנית מהנאה גופנית, של השגת צורה סופית, דהיינו, רעיון מוגדר, שבו נאחז האדם ומפיק ממנו הנאה.

וכל הנאה שהאדם רודף אחריה, בין אם זו הנאה גשמית ובין אם זו הנאה רוחנית, הוא תמיד רודף אחרי הנאה גשמית של גוף מצומצם. כי הגוף, דהיינו, התודעה, רודפת אחרי גוף, דהיינו, אחרי צורה מוגדרת, שגורמת לאדם להרגיש טוב. ולכן, כל ההנאות שיש בעולם, הן הנאות גשמיות, שאינן ההנאה בשורשה, שבה אין שום גוף כלל. כי בשורש, הכל אחד ממש (וגם זה עצמו גוף, אלא שהוא גוף שלם וכולי).

וכל הנאה והנאה שיש לאדם, אין בה שלמות. כי בשום גוף, אין שלמות. משום, שהישות חסרה את מה שהיא נפרדת ממנו, ולכן אין שום שלמות בעולם, ולכן שום הנאה אינה שלמה. ולכן, לעולם ותמיד האדם רוצה את הטוב יותר, כי תמיד יש טוב יותר. משום שתמיד, כל דבר יש בו חיסרון.

והשלמות של כל הדברים, היא השכל של החכם האמיתי, שהוא השכל של האחדות. דהיינו, אחדות ההפכים, היש והאין. כי כאשר היש והאין הם אחד, הרי שאין שום חיסרון כלל. כי שום דבר לא חסר שום דבר. ואין שום נפרדות כלל, כנפרדת. אלא, יש נפרדות, שהיא אינה נפרדת מהאחדות. וככל שהאדם קרוב יותר להבין שהכל אחד באמת, דהיינו, שאין דבר כזה אחדות, כי הנפרדות היא בעצמה אחדות, כך האדם קרוב יותר אל ההנאה בשורשה.

ויש אנשים רוחניים, שמאסו בחיי הרוחניות, והם חוזרים לעולם הגשמי ונהנים ממנו בהנאה גדולה. משום, שבשלמות ההנאה, האפשרי (אפשרי המציאות) נכלל במחוייב (מחוייב המציאות). דהיינו, שכל מה שקיומו הוא אפשרי ומצומצם, הופך להיות מחוייב המציאות ובגודל אין סופי. כי כאשר היש והאין הם אחד, אז הנפרדות והאחדות נכללות זו בזו, כישות אחת. ואז אין שום חיסרון בשום הנאה גשמית כלל.

וכאשר האדם רודף אחרי הנאה רוחנית, הוא מנסה ליהנות מהמציאות בשורשה. אבל הוא יוצר נפרדות וסבל. כי הוא בעצם מגדיר אצל עצמו, שהגשמיות, היא נפרדת מהרוחניות. כי כאשר הכל אחד, אין שום הבדל בין גשמיות לבין רוחניות. ומי שמחפש הנאה רוחנית, הוא בעצם מרחיק את עצמו מההנאה הרוחנית האמיתית, שהיא ההבנה שאין הבדל בין גשמיות לבין רוחניות.

ולכן, לפעמים האדם הרוחני חווה הארה רוחנית, דווקא כאשר הוא עוזב את העולם הרוחני, וחוזר ליהנות בעולם הגשמי. כי בשורשו, ההנאה מהצמצום של הגשמיות, היא עצמה השלמות. וכאשר האדם מתרחק מהרוחניות, הוא בעצם מתקרב אל השלמות, שבה, אין הפרדה בין רוחניות לבין גשמיות.

ומי שמשתמש בשכל שלו בשלמות, הוא רואה את האמת שהכל אחד ממש, שיש רק ישות אחת בלבד. וכאשר, כל התודעה של האדם חושבת רק על דבר אחד בלבד, דבר שהוא חסר כל משמעות, כי הרי אין שום דבר שנפרד ממנו, דהיינו, כלום / שום דבר, וכאשר האדם חושב על הישות הזאת שהיא חסרת כל גוף וכל צורה, כי אין בה שום נפרדות, אז על ידי זה הרצון של האדם מתבטל לגמרי, כי גם התודעה העצמית של האדם מתבטלת לגמרי, כי באחדות, אין שום נפרדות של קיום עצמי. ואז בשעת ביטול, האדם חווה שלמות אמיתית, שאין בה שום חיסרון כלל.

וההנאה היחידה בעולם, שאין בה שום חיסרון כלל, היא ההנאה של ידיעת האחדות / אי ידיעת הנפרדות. שבה האדם לא יודע שום דבר. וכאשר אין שום ידיעה, אין שום חיסרון כלל. ואם יש רצון, הרי שאי אפשר לרצות שום דבר, שאינו יכול להיות קיים. וכאשר יש קיום רק לישות אחת, הרי שאפשר לרצות רק ישות אחת. כי בשורש, אין אפילו לא פוטנציאל של נפרדות, ויש אחדות גם ברמת הפוטנציאל. כך שאי אפשר לחשוב ואי אפשר לרצות, שום דבר, מלבד מה שכבר קיים, שהוא קיים תמיד.

כי כאשר האדם חושב רק על דבר אחד, אז יש רק ישות אחת, והאדם יכול לרצות רק דבר אחד. ש"במקרה", רק הוא קיים תמיד. כך שרצונו של האדם מלא בשלמות ללא כל חיסרון. עד שהאדם אפילו לא יודע שהוא חווה את השלמות, כי הוא אינו יכול לחוות חוויה של חוסר שלמות. כ"כ טוב, עד שאין שום רע כלל, וממילא גם אין ידיעה של הטוב. כי מי שיודע שטוב לו, הרי שרע לו, לפחות קצת. כי בלי שום רע, אי אפשר לדעת שטוב וכולי. ובשלמות, שאין שום רע כלל, אין גם ידיעה של טוב.

וככל שהאדם יותר חכם אמת, דהיינו, מבין טוב יותר שהכל אחד, כך ההנאה שלו גדולה יותר. הנאה שאינה מוגדרת כהנאה, כי אין לה הפך וניגוד. ז"א, זאת לא חווית הנאה רגילה שניתן להגדיר אותה כהנאה, כי אין לה שום הפך שיגדיר אותה. וזו עצמה ההגדרה שלה, שהיא, חוויה שלא ניתן להגדיר אותה. דהיינו, שגם האדם עצמו לא מסוגל להגדיר עבור עצמו את החוויה של עצמו וכולי.

ואעפ"כ, יש גם נפרדות. ז"א כי בשלמות האחדות של החכם האמיתי, גם שם יש נפרדות. ובשכל שמפריד בין אחדות לבין נפרדות, אי אפשר להבין את העניין הזה כלל. כי הוא נראה כדבר והיפוכו. אבל בשכל שבו הכל אחד, שם ניתן להבין, שבאמת, גם הכל אחד, וגם בו זמנית יש נפרדות אין סופית. כי אחדות אמיתית, היא כאשר יש רק נפרדות וגם רק אחדות בו זמנית כישות אחת. שאין הבדל בין הנפרדות לבין האחדות כלל.

והחכם האמיתי, דהיינו, כל אדם בעומק פנימיות דעתו, הוא נהנה תמיד מכך שהכל אחד. הנאה שאינה תלויה בשום דבר, הנאה שאינה צריכה שום דבר, הנאה שאי אפשר להשיג אותה בשום דבר, כי אי אפשר לאבד אותה לעולם וכולי. ואעפ"כ, יש גם נפרדות. כי הכל אחד, ואעפ"כ, יש נפרדות, שהיא באחדות עם האחדות.

דהיינו, למרות שהכל אחד, אעפ"כ יש נפרדות. וגם אצל החכם האמיתי, גם אצלו יש נפרדות כפשוטו. ואעפ"כ, זה לא כפשוטו. כי אצל החכם האמת, אין הבדל בין נפרדות לבין אחדות וכולי. ובנפרדות של החכם האמת, גם הוא יש לו גוף, דהיינו, תודעה עצמית, שהיא נמצאת בתוך גוף, שהוא הגוף הגשמי. וגם החכם האמיתי, גם הוא יש לו רצונות גשמיים, הן מצד התודעה והן מצד הגוף. וכמו שהמציאות משתנה כל הזמן, למרות שבמהותה הכל אחד, וכמו שהמציאות משנה את רצונה ואת מעשיה כל הזמן, למרות שבאמת אין אצלה שום שינוי כלל, כך גם אצל החכם האמיתי, שאצלו הכל אחד תמיד, אעפ"כ יש נפרדות תמיד, ואין שום הבדל וכולי.

והחכם האמיתי, בתוך הנפרדות שלו, גם ההנאה שלו, תלויה בדיוק באותו שורש ההנאה של כל ההנאות שיש בעולם, שהוא להתקרב אל האחדות כנ"ל.

ואפשר להתקרב אל האחדות בשתי צורות. גם על ידי שתיקה וגם על ידי דיבור.

ועל ידי שתיקה, פירושו שהחכם האמיתי מבטל את שכלו ואת דעתו לגמרי, דהיינו, שהוא בחוויה שאין בה שום שכל כלל. והוא יכול לדבר ולעשות פעולות שונות, מתוך חוויה של אין שכל כלל. ואז החכם האמיתי, נהנה מהשתיקה שיש לו, תוך כדי הפעולות שהוא עושה.

והשתיקה, היא לא שתיקה מוחלטת. כי אם היא הייתה שתיקה מוחלטת, דהיינו, שאין בה שום שכל כלל, לא היה ניתן ליהנות ממנה בצורה מוגדרת. כי בשורש, יש הנאה שלמה, אך לא הנאה מוגדרת. כי אי אפשר ליהנות בצורה מוגדרת, דהיינו, אי אפשר לדעת שאתה נהנה, כאשר אתה חווה רק הנאה. ולכן מצד הנפרדות, יש גם את הנפרדות. שבה יש אין סוף מקום וזמן, דהיינו, צמצום של טוב ורע. והחכם האמיתי שותק, דהיינו, מתחבר אל האחדות, על ידי זה שהוא מבטל את שכלו, וממילא גם ישותו מתבטלת. אבל זאת, לא שתיקה מוחלטת. ובשורשו, זאת שתיקה מוחלטת. אבל מצד הנפרדות, זאת לא שתיקה מוחלטת.

ובחיצוניות, החכם האמיתי עושה פעולות שונות כמו אדם רגיל, וחושב כמו אדם רגיל. אבל בתוך תוכו, הכל קורה מעצמו, והחכם האמיתי נמצא בשתיקה מוחלטת, שאין בה שום שינוי כלל.

ובשורש, ההנאה היא של שתיקה. כי כאשר הכל אחד, יש שתיקה של הרצון ושל המחשבה, כי אין אפשרות לחשוב על שום דבר מוגדר, ואי אפשר לשנות את המחשבה ואת הרצון וכולי. וככל שהאדם חכם יותר, כך הוא יודע ליהנות, מהר יותר וטוב יותר, משתיקה עוצמתית של המחשבה...