... לדעת / לחיות בחוסר וודאות - חווית העבדים / הפך חווית האלוהים כי האדם, הוא גם רק אלוהים. והאדם לא חווה את האלוהים שהוא, רק בגלל הטעות המחשבתית שלו (כאלוהים). והעניין הוא, כי אלוהים הוא האמת עצמה. כי אלוהים, הוא זה, שקיומו נצחי ומחויב, שזאת בעצם האמת המוחלטת, שהיא ורק היא קיומה מחוייב וממילא גם נצחי. והאמת, היא מחייה ומהווה ומקיימת את כל העולמות כולם. והיא הדבר הממשי ביותר וכולי. והנה, בנקודת האמת, שהיא בעצם נקודת האלוהים, שם אין שום ספקות ושום חוסר וודאות כלל. כי בנקודת האמת המוחלטת, הכל ברור כשמש, שמאירה באור של שכל אין סופי. כי בשורש המציאות כאשר הכל אחד ממש, שם אין שום שאלה כלל, ולכן הוודאות כ"כ גדולה. כי שם הכל כ"כ ברור, עד שאפילו תשובות אין שם, ואפילו ידיעה אין שם, כי אין מה לדעת, כי הכל אחד, ושם היא שלמות הוודאות. ומי שרוצה לחזור ולחוות את האלוהים שהוא, עליו להבין שבכל פעם שהוא מרשה לעצמו, לא להבין משהו עד סופו, הרי שבכך הוא מרחיק את עצמו מהאלוהים שהוא. ומי שרוצה לחזור ולהיות אלוהים, עליו לשנוא את חוסר הידיעה של עצמו, ולשנוא את חוסר ה - וודאות המוחלטת שלו. כי האדם חי חיים שלמים, בלי ששום דבר ברור לו ... ואפילו לא דבר אחד. כי בעולם שלנו, אין שום דבר שהוא וודאי. ואי אפשר לדעת שום דבר באופן מוחלט. כי בידיעת המוחלט, היודע והידוע והידיעה מתאחדים, וממילא זו אינה ידיעה של נפרדות כלל. כך שהאדם לא באמת יודע ולא באמת מבין שום דבר בוודאות מוחלטת. אבל ממשיך לחיות את חייו, בלי להבין מי נגד מי ומהיכן ... הזמן. כמו דמות בסרט מצויר, שהיא רק נראית חיה, למרות שהיא באמת מתה, ואין לה שום חיות כלל. כי ברגע שהאדם חי מתוך הרגל, הוא בעצם בתוך חווית הזמן, ואז ה"אני" שלו, הוא המשך של ה"אני" הקודם שלו מהרגע הקודם. ואז האדם מתרחק מה"אני" האמיתי שלו, שהוא נמצא לפני הזמן כולו, שהוא ורק הוא החיים האמיתיים, שהוא ה"אני" שחושב את המציאות שלנו. ובסיכומו של דבר, מי שרוצה לחזור ולהיות אלוהים, עליו לצאת מההרגלים המעשיים והמחשבתיים שלו. ועל האדם לשנוא את ההרגל, ולאהוב את ההתחדשות ואת ההתחלות החדשות. ועל האדם ... הרגל. ועל ידי ההתבוננות הזאת, ועל ידי זה שהאדם שונא את חוסר ההבנה של עצמו, ומוסר את נפשו להבין את עצמו באמת, על ידי זה האדם רואה את האלוהים שהוא, ומרגיש את האלוהים שהוא וכולי. ואעפ"כ, בשורשו, גם להיות עבד זה מושלם. וגם אלוהים, לא באמת יודע את סיבת מעשיו. ואדרבה, המלך שנמצא בשלמות, עושה את מעשיו, גם בלי להבין אותם, כי שום דבר לא נגד רצונו. כי רק עבד שמשהו נגד רצונו, רק הוא צריך להבין את תכלית מעשיו. אבל מלך שהכל כרצונו, ממילא הוא לא מרגיש שום צמצום וחווית עבד, כי העשייה עצמה טובה לו, גם בלי להבין את תכליתה. ...