ואולי כן, מאין לך? אתה כל כך בטוח שכל מי שאתה זה הגוף שלך, ואולי לא? אתה לא חייב לקפוץ מעזריאלי, אל דאגה, סביר להניח שהטבע כבר יעשה את זה בשבילך, ואולי כל רגע? יותר מזה, אתה בטוח שאתה כותב פה, ואולי אתה לא, רק אתה חווה שאתה כן? אתה יודע מה מניע את הרצון שלך? ולמה אתה רוצה לכתוב עד הסוף? אתה יודע למה אתה חי?

גם לא הייתי בעוד אין סוף מקומות אבל בכל המקומות שהייתי (נגיד הייתי נולד עם מצלמה) אפשר לדעת שהייתי שם. אני בטוח שרשמתי עכשיו עכשיו את הסטטוס הזה. אני בטוח שם אני אפוץ ממגדל עזראלי (העגול) אני כבר לא ירשום פה שום ססטוס יותר. ומי שבזה לא בטוח או רוצה לבדוק את זה ממקום של סקרנות אז לדעתי הדיון הזה מסוכן לו וחייב ללכת לפסיכאטר, פסיכולוג או כל אחד מהמשפחה הזו.

ואולי לא? היית שם? ואולי ההפך הוא הנכון? תגיד לי דבר אחד שאתה באמת בטוח בו, ונבדוק את זה ביחד

מה שאני יודע על המוות זה שזה שמת כבר לא קיים אלה קיים "רוחנית" רק אצל אלה החיים אותו בראשם. אני חושב שיש אינסוף שאלות לגבי החיים וברגע שאני מצפה לסוף או המוות אבל ברגע שאני מודע לאין סוף אז בכיף אני הולך בשביל האין סוף אבל כיף לי להינות מהנופים בשביל. אם אני מצפה להגיע לסוף האין סוף אז כל החיים הם סבל וצפייה למשהו שלעולם לא יבוא וזה בעיני נראה לי חיים די מתסכלים בלי תמורה מהנה לידע ולחוויות. אני לא יודע מה קורה אחרי המוות בדיוק כמו ש אני לא ידע שמתי שאני ישן לבד בבית יוצאות כל המפלצות שמתחת למיטה שלי למסיבת טראנס. צריך להאמת את מה שיש ולא את מה שאין. אם תופס אותי שוטר הוא צריך להוכיח שיש לי סמים ואני לא צריך להוכיח שאין לי סמים. (ואוו.. עכשיו אני שם לב כמה כתבתי)

כל התשוקות שלך נובעות מההבנה שלך את המציאות גם. ומה אתה באמת יודע על המוות? ומה באמת אתה יודע על החיים? אתה מוכן למחרוזת שאלות?

היי. אפשר לכתוב הכל הפוך וזה יהיה נכון. אבל השכל הישר לא יכול לנצח את התשוקות שלנו וזה מה שמניע אותנו. לא הידע שלנו אלה איך אנחנו רוצים להרגיש בעזרת הידע שלנו. ולהיות ה' זה להיות אנושי לפי לפי דרכנו כל אחד אישית עם החוויות שלו ומורכבות הכימיה במוח. להיות טוב, רע, לקנא, להתעצבן, להיות מתוסכל, לשאוף לדעת, לשאוף לא לדעת ועוד אלה הכל צרכים אנושיים ואין סופיים. והצרכים האלה ימותו רק מתי שנמות

ברור = כסילות חחחחחחחחח דברנו על זה חחחחח, לפחות לעת עתה במצבנו הקיים חחחחחח

שלומי. התגעגעתי... ברור שכל דבר שאכתוב תיתן את ההפך!!

ואולי ההפך הוא הנכון? שהמציאות לא לומדת את עצמה, שהיא מהווה את הכל והכל ידוע לה. ואולי עלינו לא להבין? שכן ההבנה הביאה אותנו גם למקומות אפלים? ואולי בכלל עדיף שלא נבין, ואז יפתרו לנו הבעיות? אולי... ומה רע בלא להבין? ולמה אנחנו רודפים אחרי הבנה? וכו' וכו'

על פי ההבנה שלי, הרעיון הוא שהמציאות לומדת את עצמה דרך ההתגלות של הכאילו פגמים, כך שההבנה שהכל אחד בשורשו ושבעצם הנפרדות היא טובה וכל מה שמתגלה, מתגלה כחלק מהכרת המציאות את עצמה. אז בעצם מה שנותר לנו לעשות, הוא להבין זאת ולאפשר למציאות להתגלות בלי שיפוט וטענות. לפי הבנתי, הקושי לקבל את הנפרדות ומה שקורה כאן כחלק מהאחד המאוחד הוא שורש הבעיה. כי אם נקבל אז הפגמים שמתגלים הם בעצם לא פגמים.

למה את רוצה שיאהבו אותך?

מהתבוננות על רצונות, הדברים שאני רוצה הם בעצם לבוש של רצון לכך שיאהבו אותי, אבל לא משנה מה אעשה ואיך אשנה מציאות, כל עוד יש דברים שאינני אוהבת בעצמי, המציאות תמיד תשקף לי את אותם "פגמים" שאני חושבת שיש בי. אז חשבתי, אולי הרצון היותר פנימי הוא לאהוב את עצמי? כי אם אוהב את עצמי באמת אז המציאות תשקף לי תמיד את מה שאני אוהבת, ואז גם ממילא אוהב גם את המציאות.