אדישות, אפתיה, שאננות, עייפות נפשית, חוסר חשק, עייפות כרונית, חוסר אנרגיה, אדישות קלינית, אפאטיות... אפתיה, שאננות, עייפות נפשית, חוסר חשק, עייפות כרונית, חוסר אנרגיה, אדישות קלינית, אפאטיות ובו יתבאר העניין, שלפעמים האדם חווה חוסר חשק לעשות דברים. תחושה של עייפות כללית, אדישות, אפאטיות וכיו"ב. ויש פסיכולוגים וכיו"ב שחושבים בטעות, שרגשות של אפתיה / חוסר אנרגיה / עייפות נפשית וכיו"ב, נובעים מתוך מצב של דיכאון. שהאדם נמצא בדיכאון באופן כללי. ובגלל שהאדם נמצא בדיכאון באופן כללי, אז זה יוצר אצלו חוסר חשק ... כדי לשנות את המציאות שהיא תהיה כרצונו. אבל, כאשר האדם נמצא בתחושה של דיכאון ועצבות וכיו"ב, אז ממילא הדברים בחיים מאבדים את המשמעות שלהם בעיניו. ואז האדם חווה סוג של אפתיה / עייפות נפשית / אדישות / שאננות וכיו"ב. ואם האדם יהיה "אופטימי" ויסתכל על חצי הכוס המלאה וכיו"ב, אז ממילא תחזור אליו האנרגיה שלו לעשות דברים וכיו"ב. וזה כמובן נכון, אבל רק באופן חלקי בלבד. ולמה? כי אפתיה / אדישות וכיו"ב, הן לא בהכרח רעות. ולא רק שהן לא רעות, אלא, שלפעמים, הן נובעות דווקא מתוך תחושה של שמחה ושל אושר פנימי. כי האדם חווה אדישות כלפי מה שקורה ... ועצבות, אז מה שקורה זה, שהמשמעות של האדם, לא נמצאת מחוץ לאדם, אלא נמצאת בתוכו. ואז הדברים שקורים מחוץ לאדם, כבר לא ממש מעניינים את האדם. והאדם חווה כלפיהם, תחושה של אפאטיות ושל חוסר חשק וכיו"ב. כגון לדוגמא אדם שנמצא במצב של דיכאון, בעקבות מוות של אדם קרוב / פרידה מאדם אהוב וכיו"ב. שהאדם חווה בתוכו כל מיני דברים רגשיים כאלו ... לכך, שהאדם מתבונן אל תוכו פנימה, ושלא יהיה אכפת לו, ממה שקורה מחוצה לו, בעולם החיצוני. ואז האדם, הוא כאילו אדיש למה שקורה לו בחוץ, כי הוא מרוכז בתוכו עם עצמו. אבל, אפתיה ואדישות, יכולות לנבוע, גם מתוך מקום חיובי של אושר פנימי. כגון לדוגמא אדם שכל חייו חיפש את משפחתו האבודה, שברגע שהוא מוצא את משפחתו האבודה, אז הוא יכול להיכנס ... חולה, אין לו חשק לאכול. אלא דווקא בגלל שהוא מאוד בריא ומאוד שבע, ומאוד עסוק בדברים שמעניינים אותו, עד כדי כך שאין לו חשק לאכול, דווקא בגלל שהוא מרגיש מלא מבפנים. כך שאפתיה ואדישות, יכולות לנבוע, גם ממצב של דיכאון. שהאדם סובל מאיזה מצוקה נפשית מאוד חזקה, שגורמת לכך שלא יעניינו אותו הדברים שקורים מחוצה לו. או שהאדם נמצא במצב של ... הזה נראה כדבר חשוב, עדיין האדם לא ילך לעשות אותו. כי המאמץ, לא שווה את התועלת, בעיני האדם באותו הרגע. אבל כיו"ב ממש, מי שהוא מאושר באמת מבפנים, גם הוא חווה סוג של אפתיה / אדישות / שאננות כלפי המציאות. ולמה? כי הדברים שחיצוניים לו, הם לא ממש משפיעים על רמת האושר שלו. ולכן ממילא הוא מגלה בהם פחות עניין. ולא בגלל שהעולם לא ... מה שהיא עכשיו, וממילא זה מוריד לו את החשק לנסות לשנות את המציאות. וזה לא בהכרח נובע מדיכאון, אלא לפעמים זה דווקא נובע משמחה. ועוד יש להוסיף ולומר, כי אם האדם יהיה עם אפתיה בשלמות, אז ממילא הוא לא יעשה שום דבר בשום נושא בעולם. כי מי שאוכל לבריאותו, ומי שבורח מאש לבריאותו, הרי שהוא לא אפאטי לגמרי. כך שלהיות אפאטי לגמרי, זה אפשרי כמובן, אבל זה יביא את האדם לכך, שהוא לא יעשה שום דבר בעולם, ושלא יהיה קיום לעולם. אבל, יש גם את הצד השני של המטבע, והוא, שאם האדם אף פעם לא יהיה אפאטי ואדיש, אלא הוא תמיד יגלה עניין בכל דבר, הרי שלעולם האדם לא יהיה מרוצה משום דבר. כי בסופו של דבר, מוכרח שהאדם יהיה גם אדיש וגם אפאטי, כלפי דברים מסוימים. כגון לדוגמא אדם שלא יהיה אדיש, לכך שיש חיידקים באוויר שאותו הוא נושם. שאדם כזה, לא ממש יוכל לשרוד בעולם. ויש לאדם חוסר אנרגיה / וחוסר חשק / ועייפות כרונית / ותשישות נפשית וכיו"ב, להתחיל להילחם בחיידקים שיש באוויר שאותו הוא נושם. ולמה? כי האדם אפאטי לכך, מסיבות שונות. וכמובן, שגם זה במינונים שונים ובעוצמות שונות. והרעיון הוא, שיש שתי נקודות מבט מנוגדות, שבהן תלוי, האם האדם יהיה אפאטי, או יגלה עניין ויתעניין בדבר כלשהו. ונקודת המבט הראשונה אומרת, שיש טוב ורע. ושיש בעולם דברים שהם טובים יותר וטובים פחות. ושכל דבר בעולם, יכול להשפיע על הטוב ... של החשיבה הזאת, הוא, שהיא גורמת לאדם כל הזמן לשפר את המציאות שלו. אבל מצד שני, היא גם גורמת לכך, שהאדם לעולם לא יהיה שבע רצון מהמציאות שלו. כי האדם הופך להיות אפאטי, כלפי דברים, שהוא שבע רצון מהם. כי ברגע שהאדם מרוצה מאיזה דבר, אז ממילא הדבר הזה כבר לא מטריד אותו יותר, והוא אדיש לגביו. כמו לדוגמא, שאדם בריא, שהוא לא מתרגש ... את זה הוא כבר מקבל כמובן מאליו. והאדם חווה סוג של אדישות כלפי זה שהוא בריא, כי המצב הבריאותי של האדם, הוא שבע רצון ממנו, וממילא אין לו משמעות עבורו. ומי שהוא לא יהיה אפאטי כלפי שום דבר, הרי שתמיד הוא יגלה עניין בכל דבר. דהיינו, הוא תמיד יחשוב, שכל דבר יכול לעשות אותו למאושר יותר. כי האדם מתעניין, רק במה שיכול לקרב אותו אל האושר ... באותה המידה. וששום דבר, הוא לא יותר טוב או פחות טוב משום דבר אחר. ושלשום דבר בעולם, אין יותר או פחות משמעות, מאשר לשום דבר אחר. ומנקודת המבט הזו, האדם הוא די אדיש ואפאטי כלפי העולם. ולא שהוא מרגיש כ"כ רע, עד כדי כך שהעולם לא מעניין אותו. אלא, ששום דבר לא חסר לו. ולכן שום דבר לא מעניין אותו. כמו אדם בריא, שלא מתעניין בתצוגה של ... וששום דבר לא טוב יותר או טוב פחות משום דבר אחר. אבל בו זמנית, צריך גם את הגישה הנגדית, שאומרת, שכן אפשר לשנות, כדי לעשות את המציאות לטובה יותר. או במילים אחרות, אפטיה / אדישות / שאננות / חוסר חשק / חוסר אנרגיה וכיו"ב, הם גם טובים מאוד, והם יכולים לנבוע גם מתוך מקום טוב מאוד. ואם הם קיימים אצל האדם, הם לא בהכרח נובעים רק בגלל סיבות רעות. אלא לפעמים הם נובעים גם בגלל סיבות טובות ו גם בגלל סיבות רעות. כי האדם יכול להיות אפאטי, משתי סיבות שונות בו זמנית. גם בגלל שהוא חושב שהכל טוב כפי מה שהוא כרגע. וגם בגלל שהוא חושב שהמציאות רעה, ושלא יעזור לו לשנות אותה, שזה יוצר אצלו תחושה של אדישות ואפאטיות כלפי המציאות. ואפתיה, לא נובעת דווקא בגלל סיבה כלשהי בלבד, אלא היא יכולה לנבוע משתי סיבות מנוגדות, בו זמנית, במינונים שונים. ובסיכומו של דבר, אפתיה היא לא טובה יותר או פחות, מאשר לגלות עניין בכל דבר. השאלה היא רק במינונים השונים, ובשילוב של שני הניגודים כנ"ל. ...
050-3331-331