... חשיבה, ייאוש ועצבות, אובדן
תקווה, לצאת ממשבר נפשי, הרגלי חשיבה, מבוי סתום, שינוי חשיבתי ובו יתבאר מה צריך האדם לעשות, כאשר הוא חווה שהוא הגיע למבוי סתום? כי לפעמים האדם מגיע למשבר בחיים. ולא סתם ... סתום ממש. כי לפעמים עוד יש לאדם תחושה של
תקווה כלשהי, שאם הוא ישיג דבר כזה או אחר, אז יהיה לו טוב. ולפעמים האדם מגיע למשבר כ"כ גדול, עד שנראה לו שכאילו כבר אבדה
תקווה. וכאן יתבאר, כיצד האדם צריך לנהוג, כאשר הוא מגיע למשבר בחיים ושנראה לו שהוא איבד
תקווה? ונחדד: כי אף אחד לא באמת חווה בשלמות שהוא איבד כל
תקווה. כי האדם מרגיש רע, רק בגלל שיש לו
תקווה. כי
התקווה, גורמת לכך שהאדם ירצה לשנות את המציאות. ובלי שום
תקווה, האדם לא רוצה לשנות את המציאות, ואז ממילא כבר לא רע לו. ובכל מקרה, האדם תמיד חושב שעוד יש לו
תקווה. וגם אם הוא לא מודה בכך, הרי שבתת המודע של האדם, הוא חושב שיש לו
תקווה. והסיבה שהאדם תמיד חושב שיש לו
תקווה, היא משום, שבאמת מצד האמת, תמיד יש
תקווה. ולמה? כי הסבל, הוא לא מחוייב אלא רק אפשרי. כי האדם שרע לו, נדמה לו לפעמים, כאילו מחוייב המציאות שיהיה לו רע. והוא לא מבין, שזה שרע לו, זאת רק אפשרות בלבד. אבל ... ובכל מקרה, כאשר האדם מגיע למצב של איבוד
תקווה, על האדם לנסות לגלות, מהו הדבר שבו הוא כ"כ נאחז, עד כדי כך שהוא מרגיש שהוא מאבד
תקווה. כי יש בתוך האדם איזה דבר, שהאדם אוחז בו ונצמד אליו. והאדם לא חייב להיצמד אליו, אבל הוא בכל זאת נצמד לאותו הדבר שבתוכו. והדבר הזה גורם לאדם להגיע למצב של ייאוש עמוק ושל איבוד
תקווה. והדבר הזה גורם לכך, שהאדם חווה שאין לו
תקווה, והוא מרגיש שהוא הגיע למצב של מבוי סתום, בלי שום
תקווה. והדבר הזה שהאדם אוחז בו, הוא כ"כ מחובר לאדם, עד שהאדם כמעט ולא מסוגל לדמיין את עצמו, בלי אותו הדבר שבו הוא אוחז. ולכן האדם חושב שאין לו
תקווה. כי הוא כמעט ולא מסוגל לדמיין את עצמו, בלי צורת החשיבה שלו, שמובילה אותו לתחושה של מבוי סתום. ואעפ"כ בתת המודע של האדם, האדם יודע את האמת. שהוא לא חייב לחשוב ... שהוא, בפרט משבר נפשי שבו נראה לאדם שאין לו
תקווה, עליו לעשות שינוי חשיבה. שפירושו, לגלות כיצד הוא רגיל לחשוב. ולבדוק, האם זו אכן צורת החשיבה המחוייבת. דהיינו, האם אני מוכרח לחשוב בצורה כלשהי, או שאולי אני יכול ...