כי אצל האדם, יש כמה "אני". ויש, גם את ה"אני" הפנימי ביותר של האדם. שהאדם רחוק ממנו מאוד, למרות שבאמת הוא קרוב אליו תמיד. ואפילו כאשר האדם מתבונן פנימה על ה"אני" הפנימי שלו, הוא בעצם רואה רק קליפה חיצונית של נפרדות. כי האדם לא מסתכל על ה"אני" הפנימי ביותר שלו, שהוא, מה שהוא היה, לפני שהוא היה קיים. כי ה"אני" של האדם, הוא לא הפנימי ביותר, ויש "אני" אחר פנימי יותר, שהיא המציאות וכולי, עד האחדות של המציאות, מחוייב המציאות, המצוי הראשון, המהות וכולי.

ועל האדם להתחבר ל"אני" הפנימי ביותר שלו, שהוא אחדות המציאות. אך האדם לא רואה את האחדות של המציאות בתוכו. ולשם כך, המציאות נותנת לאדם לראות את ה"אני" הפנימי שלו, בצורה ממשית מחוצה לו, דרך התגלות השכל של החכם האמיתי. כי כאשר החכם האמיתי מדבר עם האדם, זה בעצם הקול הפנימי ביותר של האדם, שמדבר איתו. וה"אני" הפנימי ביותר של האדם, הוא מדבר עם האדם, דרך השכל של החכם האמיתי.

כי הקול הפנימי ביותר, מדבר תמיד. אבל מי שהוא "ישנו", הוא מונע מהשמש לזרוח דרכו. והחכם האמיתי שהוא "איננו" כלל, דהיינו, שהוא בחוויה פנימית של כלום מוחלט, חסר כל הגדרה, האור של המציאות מתגלה דרכו, בלי הפרעות כלשהן. כי ה"אני" והלבוש החיצוני של החכם האמיתי, הוא מחובר לשורשו. והוא רחוק משורשו המופשט שאין בו שום צורה כלל, רק כדי שהוא יוכל להתגלות לאדם, כדי שלאדם תהיה אחיזה ממשית, ב"אני" הפנימי ביותר שלו.

כי ה"אני" הפנימי ביותר, הוא חסר כל צורה. ולכן האדם לא מצליח להתחבר אליו. ולכן ה"אני" הפנימי הזה, מתגלה לאדם, דרך החכם האמיתי. והוא מצמצם את עצמו ללבוש גשמי, כדי לדבר עם האדם, וכדי לקרב אותו לעצמו. דהיינו, כדי שהאדם יתאחד עם מי שהוא באמת, דהיינו, המציאות. ומצד האמת, החכם האמיתי הוא תמיד מחובר לשורשו, כי הצורה והמהות הם אחד. אבל מצד הצופה שבנפרדות, מצידו, החכם האמיתי נמצא בלבוש גשמי וצמצום, כדי לדבר איתו וכולי.

וכאשר האדם שומע את החכם האמיתי, עליו לדעת שהוא שומע את ה"אני" הפנימי ביותר שלו. שהוא ה"אני" האמיתי של האדם, שהוא מי שהאדם היה, לפני שהייתה לאדם את צורת ה"אני" שלו. כי ה"אני" הפנימי של האדם, הוא כולו קליפה שקרית. ויש "אני" פנימי אחר גדול יותר, שהוא כולו טוב אמיתי, ללא שום נפרדות כלל. והוא מתגלה לאדם, דרך החכם האמיתי. ולכן, מי שרוצה להתחבר לעצמו ולהקשיב...