ובו יתבאר, כי האמת, היא כולה טוב, והשקר, הוא כולו רע. ומי שהוא, באמת מחפש בחיפוש אמיתי, את האמת ואת הטוב, אז הוא יוצר שקר ורע, וממילא הוא סובל. עד שהוא רואה את האמת האמיתית, ואז באמת טוב לו תמיד.

והעניין הוא, כי בשכל של העולם הזה, האמת היא אחת, והשקר הוא ריבוי ונפרדות. כי יש רק אמת אחת. כגון על כלי כסף, שהאמת היא שהוא כלי כסף. אבל יש שקרים הרבה, שהוא כלי זהב ונחושת וכולי. וגם הטוב הוא אחד. כי כאשר האדם רוצה איזה דבר, אז אם הוא מקבל את אותו הדבר, אז טוב לו, אבל יש הרבה צורות של רע, כי יש הרבה אפשרויות, לכך שרצונו לא יתמלא. והטוב, הוא כאשר יש אחדות, בין צורת רצון האדם, לבין המציאות. והרע, הוא כאשר יש ריבוי ונפרדות, בין צורת הרצון של האדם, לבין צורת המציאות.

וכל זה, הוא רק בשכל של העולם שלנו. כי באמת האמיתית של האחדות, שם הכל אחד. וכאשר הכל אחד, אז לומר שרק דבר אחד הוא האמת, זה השקר הכי גדול (מצד ההפרדה שבין הנפרדות לאחדות, וכפי שכבר ביארתי במקום אחר). וכאשר האדם באמת מחפש את האמת, הוא באמת משקר.

כי רוב בני האדם, הם לא באמת מחפשים את האמת. כי בתוכם, הם כבר קרובים לאמת המוחלטת, שמנקודת מבטה הכל אמת. ולכן הם לא מחפשים את האמת, כי האמת המוחלטת, היא חסרת כל הגדרה. ומי שנמצא באמת המוחלטת, הוא לא מחפש את האמת המוחלטת כלל, כי הוא כבר נמצא בה. (ואעפ"כ הוא מחפש את ההתגלות שלה, ומוצא אותה תמיד, בכל פעם מחדש בצורות שונות וכולי).

ומי שמנסה להגדיר את האמת המוחלטת, דהיינו, כאשר האדם רוצה לחוות את האמת, שלשם כך הוא צריך להגדיר אותה, כדי לחוות אותה. שאז האדם מנסה להגדיר ולהבין מהי האמת המוחלטת, למרות שבאמת, האמת המוחלטת היא לא מוגדרת. אדם כזה, ככל שהוא מנסה יותר להגדיר את האמת המוחלטת כדי להבין אותה, כך בעצם הוא משקר יותר, והוא מרחיק את עצמו יותר ויותר, מהאמת המוחלטת באמת, שהיא ההפך של כל ההגדרות.

והאדם מנסה להשיג דבר שאינו מוגדר, באמצעות הגדרות. וכל זמן שהאדם לא מנסה להשיג את מה שאינו מוגדר, הרי שמנקודת מבט מסוימת, הוא קרוב אליו באופן חלקי, יותר ממי שמנסה להגדיר את מה שאינו מוגדר. וכאשר האדם מחפש את האמת, הוא בעצם מחזק אצלו את השקר, שאומר, שלאמת יש צורה כלשהי. ובכך בעצם הוא משקר, וממילא הוא סובל. וזהו רק שורש העניין, שהוא כמובן מתלבש בצורות שונות, על עניין הרצון העצמי וכולי.

והטוב האמיתי באמת, גם הוא אין לו שום צורה כלל. כי אם יש לו צורה, אז הוא לא מחוייב ולא אמיתי. וכאשר האדם מנסה להיאחז בטוב האמיתי, הוא מחפש את הצורה שלו. אבל הטוב האמיתי, הוא העדר ההיאחזות בצורה כלשהי. ולכן כאשר האדם, באמת מנסה להרגיש טוב, אז הוא מרגיש יותר רע. כי הוא מנסה לחבר את עצמו לצורה כלשהי, אבל באמת, הטוב האמיתי, הוא חסר כל צורה.

ולכן, כאשר האדם, באמת מחפש את הטוב ואת האמת, הוא בעצם משקר באמת. כי חיפוש האמת המוחלטת והטוב המוחלט, פירושו לנסות להגדיר אותם. וזה בעצם להתרחק מהם, כי הם לא מוגדרים כלל.

והטוב ביותר היה, שהאדם יפסיק לחפש את הטוב באמת, ושהוא ירגיש טוב תמיד. אבל האדם תמיד מחפש את הטוב באמת, משום שהוא חי בשקר, שלטוב באמת יש צורה כלשהי. ולכן האדם תמיד מחפש את הצורה של הטוב באמת, ולכן האדם תמיד סובל.

וכך הדבר ממשיך, עד שהאדם מחליט לחפש ולהגדיר את הצורה של הטוב האמיתי, כדי להשיג אותו כולו בשלמות. שאז בעצם הוא עוד יותר מתרחק ממנו. והדבר דומה לאדם שנמצא בעולם שהוא מושלם תמיד, והוא מנסה לתקן אותו. שזה עצמו יוצר קלקול, מצד האדם שלא מבין שהכל מושלם. כי מצד השלמות, גם הרצון לתקן אותה, גם הוא מושלם וכולי.

והחיפוש של האדם את הטוב האמיתי, הוא בעצם הבירור שהאדם עושה עם עצמו, האם באמת לטוב האמיתי יש צורה או לא. ולטוב האמיתי ולאמת המוחלטת, אין שום צורה כלל. ומאחר שהדבר הוא חסר צורה, האדם לא מצליח לאחוז בו ולחוות אותו. אבל האדם בכל זאת רוצה לחוות את הטוב האמיתי, ולכן הוא מנסה להבין מהו.

ועל האדם להבין את האמת, שהוא בעצם מנסה להגדיר, משהו שהוא אינו מוגדר. ולכן האדם צריך לשמור על מחשבה נקייה חסרת הגדרות, ולנסות כמה שפחות להגדיר. ולהבין, שהוא בעצם מנסה להתחבר, אל מה שאינו מוגדר. שרק הוא, אין סופי, ללא כל צורה, שאינו תלוי, והוא נצחי וכולי.

וגם אז, האדם בעצם מנסה להגדיר לעצמו, מהו הדבר שאינו מוגדר. והוא בעצם עושה זאת על ידי השלילה וההיפוך של הדבר. אבל באמת, הטוב האמיתי / האמת המוחלטת, היא כ"כ לא מוגדרת, עד שהיא לא קיימת בנפרד מהנפרדות כלל. אלא האחדות האמיתית, היא באחדות אחת ממש עם הנפרדות. והצורה והמהות, הם אחד. וזה נגד השכל. כי הצורה והמהות, והאמת והשקר, והטוב והרע, אלו הפכים מנוגדים ונפרדים. אבל הטוב האמיתי, הוא לא קיים כלל כישות נפרדת, אלא הוא באחדות אחת, עם מה שנראה לאדם כניגוד שלו.

ומי שכבר נמצא באחדות של האמת, (וגם החלק של האחדות של האמת, שכבר נמצא אצל האדם בצורה מאוד חלשה), הוא יכול לחשוב על דבר והיפוכו בבת אחת. ואז הוא יכול לאחוז ולהגדיר, גם את מה שאינו מוגדר כלל. כי הוא יכול להבין, שיש ואין זה אחד, דהיינו, שהצורה שהיא יש סוף, והמהות שהיא אין סוף, הם אחד ממש. ושהאמת שהיא יש סוף, ושהשקר שהוא אין סוף, הם אחד ממש. וכיו"ב, שהוא יכול לתפוש את מה שאינו מוגדר, כפי מה שהוא, בלי להגדיר אותו.

אבל אצל האדם הרגיל, שהוא מאמין לשכל שלו, שדבר והיפוכו אלו שני דברים נפרדים, ושהיש והאין הם נפרדים זה מזה, הוא לא מסוגל להכיל בתוכו את ההבנה, שחוסר ההגדרה המוחלט, הוא באחדות מוחלטת, עם מה שהוא כן מוגדר.

ואז, האדם מנסה להבין את מה שאינו מוגדר, והוא עושה זאת, על ידי ההגדרה שלו. דהיינו, על ידי זה שהוא מרחיק ומפריד אותו במחשבתו, ממה שהוא כן מוגדר. ועל ידי זה האדם יוצר שקר ונפרדות.

כי מצד האמת, המוגדר ושאינו מוגדר, הם אחד ממש. וכשהאדם מנסה להבין את מהות המוגדר ואת מהות מה שאינו מוגדר, הוא מפריד ביניהם, כדי להגדיר ולהבין אותם. אבל בכך, הוא בעצם מתחבר לשקר שמפריד אותם.

ואח"כ האדם רואה את האמת. שבאמת הכל אחד ממש. כי קודם כל האדם מגדיר וחווה את מה שאינו מוגדר כלל. אבל הוא חווה אותו באופן מוגדר, דהיינו, על ידי שלילת הניגוד שלו. ואח"כ האדם מבין שהכל אחד ממש. שהוא מחבר את ההפכים, והוא רואה את האמת, ששני הניגודים הם אחד ממש. ואז יש לאדם שלמות מוחלטת תמיד באמת. כי רק כאשר האדם מגדיר את ההפכים בצורה נפרדת עד לשורש שלהם, רק אז הוא רואה שהם באמת ישות אחת בשורשם.

כי כל זמן שהאדם לא יודע להגדיר בדיוק, מהו טוב ומהי אמת ומהי המהות וכולי, הרי שהוא לא רואה עדיין, שהמהות והטוב והאמת, לפני ההגדרה שלהם, הם באחדות עם הניגוד שלהם. אבל רק מי שהולך עד לקצה האחרון של הגדרת הנפרדות, רק אז הוא רואה את האמת. שבאמת בקצה האחרון של הנפרדות, האדם רואה את האחדות שמנוגדת לה.

ולכן, כאשר האדם מנסה להבין את מהות העולם, הוא בעצם יוצר נפרדות. כי הבנה והגדרה, פירושו נפרדות. ובכך בעצם הוא משקר ויוצר סבל. ואעפ"כ בסופו של דבר, מתוך תהליך של הגדרה, האדם מצליח לראות שההפכים הם אחד. ואז, האדם בעצם מרוויח, את זה שהוא מסוגל להגדיר בשכל שלו, את מה שאינו מוגדר.

כי תהליך ההגדרה, בהתחלה הוא יוצר נפרדות ושקר. אבל אח"כ הוא מאפשר לאדם, להגדיר בשכל שלו ולחוות ברגש שלו (כי החוויה, היא תמיד כמו ההבנה בדיוק מוחלט), את זה ששני ההפכים המוגדרים, הם בעצם ישות אחת. וכל זמן שהאדם לא מנסה להגדיר בשכל שלו את מהות המציאות, הרי שבכך הוא בורח מהשכל שלו. אבל, זה לא אפשרי. כי האדם תמיד כן משתמש בשכל שלו.

כי אפילו ידיעת האדם את עצמו, גם היא עצמה תלויה בהגדרת השכל של האדם. ולכן מי שלא מסוגל להגדיר בשכל שלו, את מה שאינו מוגדר באמת, דהיינו, מי שלא מסוגל בשכל שלו, לחבר דבר והיפוכו, אז תמיד כאשר הוא ישתמש בשכל שלו, דהיינו, תמיד, הוא יחווה חיסרון. מכך שהשכל עצמו, יוצר נפרדות תמיד.

אבל מי שהולך עם השכל שלו עד הקצה האחרון, אז...