וכל אובססיה היא רעה, כי היא יוצרת תלות וסבל, בין האדם לבין הצורה של המציאות. והרצון של האדם שהמציאות תהיה כרצונו, היא האובססיה הכי גדולה בעולם. ובפרט כאשר יש לאדם אובססיה חולנית, שהוא כל הזמן רוצה לשנות את המציאות, בלי שהוא מבין בכלל למה הוא רוצה לשנות אותה, שאז האדם סובל תמיד.

אבל יש אובססיה אחת טובה, והיא האובססיה של האדם, אל האמת והמהות שאינה מוגדרת כלל. והאדם סובל תמיד, רק משום שבתוכו הוא אובססיבי, להשיג את האחדות עם המהות האחת. והלחץ הנפשי של האדם, להתאחד עם השלמות של המציאות, בא לידי ביטוי, בכך שהאדם כל הזמן מנסה לשנות את המציאות.

כי בתוכו, האדם לא מוכן להסתפק בכך שהמציאות אינה שלמה, והוא רוצה את החיבור המושלם, אל השלמות של המציאות, שהיא נמצאת מחוץ לכל מקום וזמן. ולכן האדם לא מרוצה לעולם משום צורה שהיא, כי הוא רוצה את המהות, שהיא חסרת כל צורה.

ומי שהוא פיקח, הוא משיג את האובססיה האמיתית שלו, שהיא שהמציאות תהיה כרצונו תמיד. והוא משיג זאת, על ידי זה שהוא לומד ומבין את המציאות, למה היא כך ולא אחרת. שעל ידי ההבנה, נוצרת אהבה של האדם למציאות. ואז האדם זוכה לממש את האובססיה שלו, להתחבר אל אחדות המציאות, שהיא ה"אני" האמיתי של האדם.

ואז, כאשר האדם אובססיבי באמת להתחבר לאחדות המציאות, אז על ידי זה הוא יכול להכיל בתוכו גם את האובססיות של העולם הזה, דהיינו, את הרצונות השונים שיש לאדם בעולם הזה, כגון לאכול / לא לסבול וכולי. כי בלי שהאדם ממלא את האובססיה האמיתית שלו, שהיא להתאחד עם המציאות, הוא סובל תמיד מהמון אובססיות של שקר, דהיינו, הרצונות שלו. אבל כאשר האדם ממלא את האובססיה שלו, דהיינו, מבין את המציאות ומתאחד איתה, על ידי זה הוא נהנה מכל האובססיות והרצונות של העולם...