והעניין הוא, שעבור מי שמחובר לאמת, הרי שכל רעיון בעולם, הוא בחזקת ספק, עד שלא הוכח אחרת. וגם אם יש אין סוף הוכחות שהוא אמת, הוא עדיין מוטל בספק, כי הכוח של ההוכחות עצמן, הוא עצמו מוטל בספק. כי כל הכוח של ההוכחות עצמן, הוא רק בגלל האמונה, שהשכל הוא אכן כלי שאפשר באמצעותו להבין את האמת. אך זו כמובן אמונה, אך לא יותר מכך.

ולכן, גם אם יש אין סוף הוכחות שהדבר הוא כך ולא אחרת, הרי שעדיין הדבר מוטל בספק אמיתי, שמא ואולי השכל של האדם הוא כ"כ משוגע, עד שהוא בטוח שהדבר הוא כך, למרות שבאמת הדבר הוא אחרת. ויש גם היגיון לחשוב, שהשכל של האדם הוא משוגע. משום, ששום שכל רגיל, לא יכול להבין את כל העולם כולו. ואם השכל מוגבל להבין את כל המציאות, הרי שכנראה שלא הוא הכלי הנכון להבין את המציאות באמת.

ועל ידי זה שהאדם מכיר בכך שאולי השכל שלו טועה, על ידי זה הוא ממשיך לחפש את האמת עם השכל שלו, אבל גם בלי השכל שלו. דהיינו, שהאדם מנסה להבין את המציאות, גם בצורה הפוכה ממה שהשכל שלו אומר לו. והאדם מכיר בכך שאולי הוא משוגע כ"כ גדול, שהוא לא יודע שהוא משוגע כ"כ גדול, והוא מבין, שכל אמת, היא בחזקת ספק אמת ספק שקר, עד שהאדם לא מגיע אל האמת האמיתית, ששם אין שום ספק כלל.

עד שבסופו של דבר, האדם רואה את האמת האמיתית, שהיא לא צריכה שום הוכחה כלל. דהיינו, שהאדם יודע את מחוייב המציאות, שהוא יודע את הדבר שמוכרח שהוא יהיה נכון, ושאין שום אפשרות כלשהי שהוא לא נכון, בשום תפישת מציאות באשר היא. ואז ורק אז האדם זוכה לשקט נפשי, שבא מכך שהאדם נשען על האמת המחויבת.

כי כל זמן שהאדם לא יודע את מחוייב המציאות, דהיינו, שהאדם לא מבין את מהות המציאות שקיומה מחוייב, עד אז האדם סובל מחוסר שקט נפשי ומספקות. כי באמת, הוא חי בטעויות שונות. אבל כאשר האדם זוכה לראות את האמת האמיתית, אז הוא זוכה לשקט נפשי, שהוא רואה את האמת שהכל אחד ממש...