כי האדם רגיל להאשים אחרים בבעיות שלו. והאדם רגיל לגלגל את האחריות שלו, על כולם, מלבד לקחת את האחריות כולה, רק על עצמו בלבד. (וכאשר האדם לוקח רק על עצמו, את כל האחריות כולה כמו אלוהים ממש, אז ממילא הכל טוב).
והאדם רגיל להאשים את המציאות, שהיא לא מובנת ולא ברורה. ונראה לאדם, שהמציאות שלנו משוגעת, לא הגיונית, חסרת היגיון, חסרת צדק. ונראה לאדם שכנראה חלו כאן טעויות בתכנון של המציאות שלנו. ולאדם יש ביקורת על המציאות ועל הצורה שבה היא מתנהלת. ונראה לאדם שהוא חכם יותר מהמציאות. ונראה לאדם שיש במציאות שלנו דברים לא הגיוניים ומשוגעים. ונראה לאדם, שהוא עם השכל שלו, היה עושה מציאות יותר טובה, אם הוא היה יכול.
והאדם לא מבין, שהמשוגע, זה הוא. שהוא עצמו משוגע, שלא מבין את עצמו, ואז נדמה לו, שהמציאות היא משוגעת. ועל האדם להבין, שאם הוא לא מבין את המציאות, הרי שזה אומר, שהוא עצמו לא הגיוני ומשוגע.
וכאן נוסיף ונאמר, שגם אם נאמר שהמציאות היא המשוגעת, ושהאדם הוא חכם ממנה, הרי שגם זה אומר, שהאדם הוא משוגע. ונחדד: גם אם נאמר שאלוהים הוא הרע ביותר, והאדם הוא החף מפשע ביותר, וגם אם נאמר שהאדם הוא צדיק בסדום ושהוא חכם באמת, ושהמציאות היא זו המשוגעת באמת, גם אז זה אומר, שהאדם עצמו הוא המשוגע והרשע בסדום.
ולמה? כי הדבר דומה לאדם שנמצא בתוך חלום של עצמו, שיש לו שני "אני". והאדם חושב בטעות, שה"אני" האמיתי שלו, זה ה"אני" שנמצא בתוך החלום. והאדם לא יודע ולא מבין, שהוא בכלל נמצא מחוץ לחלום בעולם האמיתי, והוא זה שחושב את החלום ושאחראי לכל המחדלים שקורים, בשעת החלום בתוך החלום.
וכך גם לגבי המציאות, שהאדם חושב שאם הוא יגלגל את האחריות על אלוהים, אז זה מוציא אותו חף מפשע. והאדם לא מבין, שאלוהים זה הוא עצמו ממש. כי השלם שמכיל את הכל, הוא ה"אני" האמיתי של האדם, שבתוכו מתרחש כל החלום של המציאות ה"ממשית" שלנו. וכל מה שקורה במציאות, זה הכל באחריות ה"אני" האמיתי של האדם.
וכאשר האדם חושב שהמציאות משוגעת, הרי שהוא בעצם חושב שה"אני" האמיתי שלו, הוא משוגע. ושורש השכל של האדם, הוא המציאות שלנו. והשכל של האדם, שורשו, במציאות שלנו. כי ה"אני" האמיתי של האדם, זאת המציאות. והאדם הוא כמו איבר בתוך הגוף של המציאות, כמו אצבע בתוך גוף האדם, שה"אני" האמיתי של האצבע, זה האדם עצמו. ועל האדם להבין,...