ענווה. ענווה = אמת = תפיסת האדם את הערך האמיתי של עצמו, ביחס למה שהוא באמת.

ענווה נובעת מהתבוננות. התבוננות על המציאות.

כאשר האדם מתבונן במציאות האין סופית, באותו רגע מתהווה אצלו ענווה.

ענווה אין פירושה לחשוב שהאדם הוא פחות טוב מאחרים.

כל ענווה שגורמת לאדם לחשוב שהוא פחות טוב ממישהו אחר, הרי שזו ענווה שקרית.

גם ענווה שגורמת לאדם לחשוב שהוא פחות טוב ממה שהוא יכול להיות, גם זו ענווה שקרית.

ענווה אמיתית, היא הבנה מלאה של האדם שהוא כלום ביחס למציאות.

ענווה אמיתית = חוויה אישית של האדם את עצמו ככלום ביחס למציאות.

ענווה אמיתית נובעת מהתבוננות של האדם במהות של ה"אני" / תודעה / אגו שלו.

כאשר האדם מתבונן על מהות התודעה שלו, הוא מגלה כי מה שמהווה את התודעה שלו, זאת המציאות.

כל חלק וחלק מהתודעה של האדם, המציאות מהווה אותו.

כך שהאדם עצמו מצד האמת הוא כלום מוחלט. כי המציאות מהווה אותו, ואין לו שום קיום עצמי כמשהו נפרד מהמציאות.

כאשר האדם מבין שמצד האמת הוא עצמו אינו כלום מצד האמת, ממילא הוא מרגיש ענווה.

ענווה אמיתית = כאשר האדם מבין שהוא כלום מצד האמת.

ענווה אמיתית נובעת מהאמת האובייקטיבית של המציאות, ולא מהאמת השקרית והסובייקטיבית של האגו.

האגו והגאווה נובעים רק משום הדמיון של האדם שאינו רואה את האמת.

בנוסף יש להבין, כי ענווה אמיתית היא לא רק של האדם ביחס לעצמו, אלא גם ביחס של האדם לכל מה שישנו.

פירוש:

כאשר יש לאדם ענווה אמיתית, לא רק שהוא לא מחזיק את עצמו לשום דבר, אלא הוא גם לא מחזיק אף אחד אחר ושום דבר אחר לשום דבר.

ענווה שנובעת מידיעת האמת של האדם על עצמו ביחס למציאות, גורמת לאדם להתייחס בשווה ובצורה אחידה גם לכל שאר בני האדם.

ז"א האדם מבין שמצד האמת גם כל בני האדם וכל מה שישנו, זה אינו כלום ביחס למציאות האין סופית.

כאשר יש לאדם שכל קטן והוא אינו מבין שהמציאות היא אין סופית, על ידי זה הוא מתייחס לדברים קטנים כאל גדולים.

כאשר השכל של האדם גדל, כאשר האדם מבין שהמציאות היא אין סופית, ממילא הוא מבין שגם הוא וגם כל מה שנמצא, זה הכל כלום ביחס למציאות האין סופית.

בנוסף, כאשר האדם מתבונן בעניין הזה שמהותה של המציאות מאחדת ומהווה את כל הדברים כולם, ממילא האדם מבין ששום דבר אינו יכול להיות טוב יותר או פחות מדבר אחד. כי במהות הכל זה דבר אחד.

למרות שכלפי חוץ, באורח פלא הדברים נראים שונים זה מזה...