כאשר האדם מתבונן אל תוך מהות המציאות שלנו, הוא מבין, שכל מה שישנו, אלו צורות שונות שנמצאות בתוך זמן ומקום, והזמן והמקום עצמם, הם צורות של כלום, שהוא חסר את צורת הזמן והמקום. והאדם בעצם רואה, כיצד הכל מתהווה יש מאין. והאדם תוהה, כיצד זה שהכל מתהווה יש מאין. כי האדם רגיל לחשוב, שיש, יכול להתהוות רק מיש, אך יש מאין, לא יכול להתהוות כלל.

והסיבה שנדמה לאדם, שיש, לא יכול להתהוות מאין, היא משום המהות המנוגדת, של היש ושל האין. כי מה שאיננו כלל, דהיינו, האין, כיצד שייך לומר, שממנו יתהווה משהו, הרי הוא איננו קיים כלל?! וכיצד יתכן הדבר, שבתוך העדר הקיום, יהיה קיים כל הקיום כולו?! ומהות האין, היא זו שמונעת מהאדם להבין, שהיש מתהווה מהאין. כי זה אומר, שההוויה של היש, היא האין. ומה שאיננו קיים כלל, לא שייך שהוא יהווה שום דבר שהוא ישנו.

והדבר הזה נראה לאדם כקושיא גדולה, והאדם לא מבין, שאין זו שום שאלה כלל. כי הקושיא נובעת, רק משום המשמעות השגויה שהאדם מייחס לאין. כי מחמת שהאדם לא יכול לחשוב, על האין שום דבר ושום מקום ושום זמן כלל, לכן נדמה לאדם שהאין איננו לגמרי. וכאשר האדם מתבונן אל תוך המציאות, הוא בעצם מקבל שכל חדש, ורואה את האמת, שלמרות שהוא בטוח שהאין איננו לגמרי, הרי שבפועל, גם האין הזה, גם הוא משהו. ולא סתם משהו, אלא הוא המשהו שהוא ההוויה של כל מה שישנו. כך שבעצם, אין כאן שום שאלה כלל.

ולכאורה, כל הקושי להבין את התהוות היש מהאין, הוא רק בגלל תפישת האדם את מהות האין. אך באמת, אם ישנה האדם את התפישה שלו, ויתייחס גם אל האין כאל משהו ממשי, הרי שממילא הכל ברור לגמרי, ללא שום שאלה כלל.

ולא כך הוא, כי התהוות יש מאין, היא לא אפשרית כלל. ומצד האמת, לא רק התהוות של יש מאין אינה אפשרית כלל, אלא שאפילו התהוות של יש מיש, גם היא לא אפשרית כלל. ובפועל, אין במציאות שלנו שום התהוות כלל אף פעם. כי כאשר לדוגמא השולחן נוצר מהעץ, שום דבר חדש לא מתהווה כאן. אלא, ישויות שונות בתוך הזמן והמקום, משנות את מיקומן בתוך הזמן והמקום, ועל ידי זה מוגדרת צורה חדשה. אבל מבחינה כמותית, כמות הזמן וכמות המקום וכמות אין סוף הישויות, לא משתנה כלל, אלא רק ההרכבה והסדר של הצורות משתנים.

והתהוות פירושה, שהכמות עצמה משתנה. והתהוות של יש מאין, פירושו, התהוות של ריבוי אין סופי, מתוך אחדות אחת. כי המהות של הכל היא אחת, כי אין שתי מהויות, אלא יש רק מהות אחת. כי שתי מהויות, או שהן אינן נפרדות זו מזו בשום דבר, וא"כ הן אחת, או שהן נפרדות זו מזו במשהו, וא"כ אף אחת מהן לא מהווה את השנייה, וא"כ אף אחת מהן היא לא ההוויה הראשונה, וא"כ יש הוויה ראשונה אחרת.

ואולי יש ריבוי הוויות, עד אין סוף, ללא נקודת התחלה? גם זה אינו אפשרי כלל, כי מי שיתבונן אל תוך הצורות, ויסיר את צורת הזמן והמקום, יקבל הוויה אחת, ויראה שבסוף, יש ישות אחת שמקיפה וממלאת את הכל, והיא הוויה אחת ויחידה, שאין בה שום צורה כלל.

וההוויה הראשונה, היא כולה מהות אחת בלבד. ושום דבר בעולם, לא יכול להיות בלי מהותה ובלי ההוויה שתהווה אותו. וגם כל צורה וצורה, ההוויה של הצורה, היא המהות של המציאות. ולכן, מצד השכל, לא יכולה להיות קיימת שום צורה כלל, שהיא אינה ההוויה עצמה.

כי יצירת יש מאין, אין פירושו שינוי של מקום וזמן, אלא פירושו התהוות של ריבוי ישויות, שנובע מתוך אחדות אחת. ומתוך "חומר" אחד שאין בו שום נפרדות כלל, אפשר ליצור ממנו, רק אותו עצמו, ללא כל שינוי כלל. דהיינו, מתוך אחדות, יכולה להיות רק אחדות. כי הנפרדות חייבת להתהוות ממשהו. אבל מאחר שההוויה היא אחת, אז אין אפשרות שהיא תהווה דברים שונים. כי ההוויה הראשונה, היא תמיד אחת. ומאחר שהכל ממנה, ומאחר ששום דבר לא נפרד ממנה, וגם לא הלבושים של המציאות, לכן זה אומר שלא יכולים להיות קיימים לבושים של המציאות.

ולכאורה אפשר לומר, שגם היש והאין אלו שתי צורות, ושהצורות רק משנות את המיקום שלהן, כמו השינוי של יש מיש. וזה נכון, אבל זה אומר את האמת, שבאמת יש מהות אחת אחרת, שבה היש והאין הם אחד ממש. כי גם היש והאין הם צורה. ובמהות הראשונה באמת, אין שום שינוי צורה של יש ואין, אלא יש אחדות מוחלטת. ולכן לא יכולות להיות הצורות של היש ושל האין.

ובפשיטות, מצד אחד הוויה מהווה את הכל, וא"כ היא מהווה גם את הצורה עצמה וממלאת אותה כולה, כי ההוויה ממלאת את הכל, ובלעדיה אין שום חיות לשום דבר. וזה בעצם אומר, שלא נשאר שום "מקום", שבו תהיה צורה, שהיא...